פרשת חיי שרה

וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר: וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר: וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר: לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ: וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ: וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה: וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר: וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר: (בראשית כג, ח-טז).

במשך הדורות, זכה תאור ארוך זה של עסקה פשוטה לכאורה לפרשנות נרחבת מתוך תקוה לעמוד על הפשר ועל המסר. נתמקד בקצרה בשתי גישות פרשניות ובשתי נקודות - השדה והמחיר - המוזכרות בפסוק ט'.

בפרושו לתרגומו החדש לתורה, מספק לנו פרופ' אורי אלטר דוגמא מלומדת ועדכנית לגישה פרשנית מסורתית בעיקרה. בנושא "בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ" מסביר פרופ' אלטר: "בבוחרו במקום מסוים זה למערת קבורה, מבקש אברהם להבהיר שלא יצטרך לעבור דרך שאר אדמות החתים או לחדור אליהן." באשר לציון "בְּכֶסֶף מָלֵא" מסביר אלטר ש"בשלב זה מבהיר אברהם בצורה חד-משמעית שבדברו בלשון 'נתינה' כוונתו למכירה". ואילו לענין המחיר – "אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף" – מסביר הוא: "השוואה למחירים שננקבו לקניית קרקע במקומות אחרים בתנ"ך מלמד שסכום פעוט זה מהווה, למעשה, אוצר. אברהם, לאחר שפעמיים הצהיר על נכונותו לשלם 'בְּכֶסֶף מָלֵא', אינו יכול להתנגד למחיר המופקע. למעשה, מטרתו הבלעדית במשא ומתן היתה להשלים רכישה כדין, ואין הוא מוכן להתמקח על המחיר, כפי שלא היה מוכן לקבל שלל ממלך שלם [צ"ל: "מלך סדום" – א"ש]". (Robert Alter, The Five Books of Moses, A Translation with Commentary, 114-116).

כפי שמציין פרופ' אלטר ואחרים, הלשון בפסוקים יז-כ נשמעת משפטית למדי ודומה לשפה המשמשת לכריתת חוזה למכירת מקרקעין. האם דברים אלה עשויים גם לשפוך אור על יתר הנראטיב? החוקר פרופ' ריימונד ווסטברוק ז"ל (1947 – 2009) ביקש לבחון את הטקסט – המשקף על-פניו עסקה משפטית – לאור משפט המזרח הקדום.

בסיפור, מציין אברהם כי רצונו אך במערה שבקצה השדה, ובשדה אין לו עניין. בתגובה, מתעקש עפרון לתת את השדה לאברהם. למה? מאיר ווסטברוק: "לפי סעיפים 46 ו-47 לחוקים החתיים, רכישת חלק מנכסי הקרקע של אריס פיאודלי איננה מחייבת את הקונה בחובת שרות פיאודלי למלך, אך רכישת הכל מחייבת אותו" (“Purchase of the Cave of Machpelah,” 6 Israel Law Rev. 29 (1971)).

אפשרות אחרת אשר מעלה ווסטברוק באותו מאמר, היא שיכול והרצון להעביר את השדה ב'נתינה' משקף את רתיעתם של בני חת למסור את הקרקע לאברהם בבעלות מוחלטת, כ'אחזת קבר', מונח המשמש את אברהם בבקשתו, אך אשר נעדר מתשובת עפרון. במאמר אחר, מפתח ווסטברוק אפשרות זו בדונו בדיני גאולת הקרקע: "אם נכונה התיזה שלנו, כי אז תשלום המחיר המלא של הקרקע היווה תנאי מספיק והכרחי למניעת גאולת הקרקע בעתיד". לדבריו, המלים "כסף מלא" מהוות מונח משפטי אשר משמעותו היא אותו מחיר מלא המונע מהמוכר לדרוש את החזרת הקרקע ((“The Price Factor in the Redemption of Land,” 32 Rev. Internationale des Droits de L’antiquité 97 (1985)).

אם כך, אולי יותר מאשר גינוני הטכס המזרח תיכוני משתקפים מדברי אברהם ועפרון, ואפשר שיותר מאשר תקבולת ספרותית ושיקולי כבוד מלכותי עמדו מאחורי הפסוקים: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לְאָרְנָן לֹא כִּי קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא כִּי לֹא אֶשָּׂא אֲשֶׁר לְךָ לַה' וְהַעֲלוֹת עוֹלָה חִנָּם: וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת" (דברי הימים א' כא, כד-כה). ואולי אף ניתן להסיק שבנסיבות הענין, ארבע מאות שקל כסף לא היה מחיר מופקע כלל למערת המכפלה.

יחד עם הניתוח הספרותי והמחקר הסוציולוגי וההיסטורי, מוסיפים מחקרים כמו אלה של פרופ' ריימונד ווסטברוק ז"ל רבדים נוספים להבנתנו את מורכבות הסיפור המקראי ולעומק המסרים התיאולוגיים בו. יהי זכרו ברוך.

עיוני שבת יוצא לאור על ידי ית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל

קורס בקהילה

חברים יקרים,
ביום שני ה-9 בנובמבר בשעה 20:00 ממשיך הקורס "בשביל החיים" – מהלידה ועד המוות, אספקטים פילוסופיים, פסיכולוגיים ומסורתיים בתחנות השונות במהלך החיים.

חברי הקהילה: 10 ₪ לשיעור
אורחים 15 ₪ לשיעור

הרשמה בטלפון: 8722921
במייל kehila5@bezeqint.net

רח' דפנה 49, קירית ביאליק

וירא

לאחר העקדה, מסופר: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע" (בראשית כב,יט). הנסתר בפסוק זה עולה על הנגלה.

אומר אבן עזרא (1089 – 1164) בפרושו לפסוק: "וישב אברהם ולא הזכיר יצחק, כי הוא ברשותו. והאומר ששחטו ועזבו, ואחר כך חיה אמר הפך הכתוב". אבן עזרא מוטרד מהעדרו, לכאורה, של איזכור יצחק, אך כפי שמסביר אבן עזרא במקום אחר (שמות י,ו), עדות לשימוש כזה נמצאת בפרשת בו, שם כתוב "וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה", כאשר ברור מההקשר שהכוונה היא למשה ולאהרן. אך תשובתו של אבן עזרא נראית דחוקה לאור העובדה שבעלייה להר מודגש פעמים "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו", דבר המבליט את העדרו של יצחק כאן.

רבינו בחיי בן אשר (1250 – 1340 לערך) עוד מוסיף לקושי בבואו לדון בסיפור קבורת שרה, בפרשת חיי שרה.
ונראה לי עוד, כי היה הכתוב ראוי שיאמר: ויבא אברהם ויצחק לספוד לשרה ולבכותה, כי בודאי ראוי היה יצחק לספוד לאמו הצדקת ולבכות עליה, שהרי החיוב בו גדול מאד יותר ממה שהוא באברהם, ועוד שהיא אהבתו אהבה יתרה שילדה אותו על דרך הפלא, והיתה נפשה קשורה בנפשו.

כלומר, שמו של יצחק גם נעלם מסיפור קבורת שרה אמו, דבר שהוא מוזר ביותר. אם נקבל את גישת אבן עזרא כדי להסביר את אי-איזכור יצחק לאחר העקדה כאשר אברהם הוא השחקן העקרי, הרי כאן יצחק הבן הוא האבל העקרי. ר' בחיי מציע שאולי בגלל הסמיכות של מות שרה לעקדה, מותה של שרה הוסתרה מיצחק. על יסוד זה, ממשיך ר' בחיי:

ומן הטעם הזה לא ראינו שיזכירנו הכתוב ליצחק כלל לא במיתתה ולא בקבורתה. גם מעת שנעקד על גבי המזבח לא ראינוהו, שהרי כשהלכו אברהם ויצחק להר המוריה כתוב בחזרה: (בראשית כב, יט) "וישב אברהם אל נעריו", והיה ראוי שיאמר: וישובו אל הנערים, ולא הזכיר חזרת יצחק. יתכן שנשאר שם בהר המוריה שלש שנים עד שנשלמו לו ארבעים שנה ונשא רבקה. ומפני זה לא נזכר שובו עד שהביא לו העבד את רבקה, ואז הזכירו הכתוב, הוא שאמר: (בראשית כד, סב) "ויצחק בא מבוא באר לחי ראי" (רבינו בחיי בראשית כג,ב).

לכל הקשיים האלה מתווסף גם השאלה למה מודגש חזרת אברהם לבאר שבע. פתרון אחד, המוסיף לתמונה הבעייתית, מסופקת על-ידי רש"י בפרושו לפסוק "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג,ב). כותב רש"י: "ויבא אברהם - מבאר שבע". כלומר, כמו שלדעת ר' בחיי, מראה פסוק זה שיצחק לא חזר לחיק אמו לאחר העקדה, כך לדעת רש"י, הפסוק מרמז שגם אברהם לא חזר אל שרה אשתו מהעקדה.

1. רמב"ן (1194 – 1270) מספק הסבר חלופי לכל הפרשה. לדעת רמב"ן, אברהם יצא לעקדה מבאר שבע, ולשם חזר. תמיכה לכך מוצא רמב"ן בכך שהדרך מחברון לירושלים – הר המוריה על-פי המסורת – קצרה ורק המרחק מבאר שבע מצדיק הליכה של שלושה ימים. מאוחר יותר, עברו אברהם ושרה לדור יחד בחברון ושם נפטרה שרה. כך דוחה רמב"ן את הסברה שאברהם עבר לגור בבאר שבע בו בעת ששרה נשארה בחברון. האם הסבר זה מניח את הדעת? האם יש בו כדי להשיב לספקות המועלות על-ידי ר' בחיי?

2. כפי שמציין ר' בחיי, חזרת יצחק לא מוזכרת והוא נעדר מהסיפור עד להבאת רבקה אליו בבאר לחי ראי. ר' בחיי מציע שיצחק נשאר בהר המוריה במשך שלוש שנים, עד להגיעו לגיל ארבעים (לפי החישוב המסורתי, היה הוא בן 37 בעת העקדה), אז – כנראה – עבר לבאר לחי ראי. למה? האם לא סביר יותר להניח שמרמז לנו הכתוב שיצחק הלך לבאר לחי ראי מיד לאחר העקדה? האם הפסוק "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו", העדר איזכור שמו של יצחק בקבורת שרה, והופעתו המאוחרת יותר בבאר לחי ראי מאלצים אותנו להסיק שיצחק לא חזר מהעקדה יחד עם אברהם אלא חי בנפרד מהוריו לאחר העקדה?

3. המקום באר לחי ראי מוזכר לראשונה בבראשית טז,יד כמקום בו פגשה הגר את מלאך ה'. המקום שוב מוזכר בבראשית כה, יד כמקום אליו שב יצחק לאחר שקבר את אברהם יחד עם ישמעאל. האם מכך ניתן להסיק שלאחר העקדה הלך יצחק לגור עם הגר וישמעאל? למה ירצה הכתוב לרמוז על אפשרות כזאת?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל

בר מצווה

פרשת לך לך

בספרו הנביאים, מציג פרופ' הרב אברהם יהושע השל את אברהם ואת משה כצמד. כך, למשל, כותב השל: "תחילת ההיסטוריה של ישראל בשני מעשי דחיה: דחיית מסופוטמיה בימי אברהם ודחיית מצרים בימי משה, בשני המקרים היתה זו דחיית רבונות פוליטית ורוחנית" (71 -72). בהמשך כותב השל: "בימי אברהם ומשה, כמו בימי ישעיהו, דחיית גם מסופוטמיה וגם מצרים אכן היתה גורלה של ישראל" (185 – 186).

נראה כי קשר זה בין אברהם לבין משה – בין יציאת אור כשדים לבין יציאת מצרים - מרומז בלשון התורה. בפרשת לך לך, במעמד ברית בין הבתרים, שומע אברהם את ההבטחה: "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" (בראשית טו,ז).

בפרשת יתרו, במעמד הר סיני, שומע ישראל בדיבר הראשון: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ,ב-ג).

הרב שלמה ריסקין הציע ש"הברית הראשונה [הברית עם אברהם אבינו] מדגישה את הצד הארצי ואת קשרי הדם...היא אשר ייסדה את העם היהודי. הברית השנייה, ברית חורב, נכרתה על תורת ה' ומצוותיה, ובמרכזה עומד ספר התורה...היא הממסדת את הדת היהודית. ברית אברהם שמה דגש בזהותנו הלאומית, בארץ שהובטחה לנו כאחוזת עולם, בעובדה שכל יוצאי חלציו של אברהם ייחשבו למשפחה אחת...לעומת זאת, ברית חורב אינה מתמקדת בקשר המשפחתי-הלאומי, אלא בקשר החוקתי-הדתי" ("הסכם שותפות", פותחים שבוע, נפתלי רוטנברג (עורך), 44, 48).

אם נכונים דברי הרב ריסקין, כי אז אפשר אולי להציע שבפרשת בהר מתחברות המלים והרעיונות בשתי הבריתות לזהות מאוחדת וליעוד משותף: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" (ויקרא כה,לח).

1. האם ניתן לומר שסיפור יציאת מצרים מתחילה בפסוק "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"? האם לפני יציאת מצרים, ספרו אבותנו ביציאת אור כשדים?

2. האם יש ליחס חשיבות גדולה יותר להיבט הלאומי (ברית אברהם) או להיבט הדתי (ברית סיני) בזהות היהודית? האם ניתן ליחס את ההבדלים בין זרמים ותנועות שונים ביהדות להשמת דגש גדול יותר על ההיבט האחד או האחר? האם תתכן יהדות המבוססת כל כולה על אחת הבריתות בלבד?

3. שלושת הפסוקים שצוטטו לעיל פותחים במלים "אני ה'/אנכי ה'". למה? האם לאמירה זו משמעות תיאולוגית עצמאית או האם היא נועדה להוסיף תוקף או משמעות לנאמר בהמשך?

4. שלושת הפסוקים מציינים את רעיון ההוצאה: "הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים", "הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", "הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". הצורך בהוצאת ישראל ממצרים – מעבדות בארץ נכריה – ברורה ומובנת, אך האם התורה מגלה, ולו ברמז, צורך ב"הוצאת" אברהם מארץ מולדתו? מה משמעותה של אותה "הוצאה"?

5. האם נכון לתאר את תחילת ההיסטוריה היהודית וגורלו של ישראל כ"דחייה" של גישות, רעיונות, תרבויות זרים או של שלטון זר? האם ניתן להחליף תאור זה בתאור אחר המבוסס על "קבלה"? האם החלפת תאור זה של "דחייה" בנרטיב של "קבלה" תשקף טוב יותר את רעיון הברית? האם יש הבדל רעיוני של ממש בין שתי האפשרויות?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל

משרד הקהילה

חברים יקרים
החל מיום ראשון ליאת סלע תתפקד כמזכירה של הרב, שעות פעילות חדשות: ימי א'-ג'-ד' וה' בין 9 ל13 ויום ב' בין 16 ל20.

פרשת נח

אומרים בני האדם של דור הפלגה: "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית יא, ד). בדברים אלה מתרכזים הפרשנים בחיפושם אחר המסר הערכי שבסיפור.

במדרשי חז"ל מוצאים אנו דוגמאות רבות הרואות ברצון לבנות מגדל ביטוי למרד נגד ה' בצורת פנייה לעבודה זרה, לדוגמא: "רבי נתן אומר: כולם לשם עבודה זרה נתכוונו, כתיב הכא 'נעשה לנו שם', וכתיב התם 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו' (שמות כג,יג), מה להלן עבודה זרה - אף כאן עבודה זרה" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין קט ע"א).

לעומת גישה זו, רשב"ם (1080 – 1158 לערך) רואה בדברים הפרה של ציווי אלוהי:"הבה נבנה לנו עיר וגו' - לפי הפשט מה חטאו דור הפלגה? אם מפני שאמרו 'וראשו בשמים', הא כתוב 'ערים גדולות ובצורות בשמים' ׁׁ(דברים א,כח)? אלא לפי שצוום ה' 'פרו ורבו ומלאו את הארץ', והם בחרו להם מקום לשבת שם ואמרו 'פן נפוץ', לפיכך הפיצם משם בגזרתו". כלומר, אין הפסוק משקף רצון למרוד בה' ולהלחם בו, אלא רק סירוב להגשים את הוראתו "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית ט,א).

בדומה, כותב רבנו בחיי (1250 – 1340): "ונעשה לנו שם - על דעת הפשט, היו מבקשים להתישב במקום אחד להיותם מחוברים יחד ולא מצאו מקום אלא שנער, ועל-כן רצו לבנות להם עיר ומגדל שיהיה מחזיק את כלם, העיר לישוב, והמגדל לאות ולשם שיראוהו בני כל העולם ויישירו נגדו ויתישבו באותה העיר ולא במקום אחר".

גישה אחרת, מוצאים אנו בין הפרשנים המודרניים. למשל, מציע אורי אלטר:

הגם שקיימת מסורת פרשנית ארוכה המדמיינת את בניית המגדל כנסיון להסתער על גבהי מרומים, למעשה אין הכתוב מרמז על כך. "וראשו בשמים" הוא לשון גוזמא המוכרת בכתובות מסופוטמיות לשבח מגדלים גבוהים, ואילו עשיית "שם" על-ידי הקמת מצבה קבועה מהווה רעיון החוזר ונשנה בתרבות העברית הקדומה. הסיפור הוא פולמוס נגד אורבניות ונגד הבטחון המופרז של בני אדם בהישגי הטכנולוגיה" (Robert Alter, The Five Books of Moses, A Translation with Commentary, 58).

דבריו של פרופ' אלטר נשמעים מודרניים למדי, אך דברים דומים שומעים אנו גם מפרשנים כמו אברבנאל (1437 – 1508):

וכן היה חטאת דור הפלגה דומה לחטא אדם וקין ובניו, לפי שבהיות להם ריבוי העניינים הטבעיים ההכרחיים לקיומם מאת ה' מן השמים בהיותם פנויים ממלאכה מכל עמל ומוכנים להתעסק בשלימות נפשם, לא נחה דעתם במה שהכין להם בוראם במתנתו הרחבה הטבעית ויבקשו לשלוח יד ולשים כל מחשבותם למצוא המלאכות בבנות עיר שהיא כוללת במלאכות כולם ומגדל בתוכה, כדי להתחבר שם ולעשות עצמם מדיניים תחת היותם בני שדה, בחושבם שהתכלית המיוחד להם היה הקיבוץ המדיני להתמשך ביניהם השיתוף והחברה, ושזו המעולה בתכליתית האנושות, עם מה שיימשך מזה מהשמות והמינויים והממשלות וכבודות הדמיוניות...

פרופ' אליעזר שבייד מציג מה שנראה כסינתזה של הגישות השונות:

מהסיפור על מגדל בבל [...] עולה שהשאיפה לכונן ריבונות אנושית שלכאורה תבטיח את תנאי הקיום העצמאי של בני האדם עלי אדמות ותשחזר על-ידי כך את מציאות גן עדן – שאיפה זו היא התמרדות נגד רצונו של האלוהים שהאנושות תפוץ בכל הארץ ותיפרד לעמים, ומתוכה נולדת אחר כך התעוזה לנסות לעלות לשמים כדי לכבוש את השלטון מידי האלוהים. ואולם שאיפה זו היא מכשלה נוראה לבני האדם עצמם, מכיוון שהם מקימים משטר עריצות שישעבד וידכא אותם תחתיו (הפילוסופיה של התנ"ך כיסוד תרבות ישראל, 82).

1. למה יבקש ה' לפזר את בני האדם על פני כל הארץ? האם תכלית זו משקפת את הפרוש האפשרי היחיד לציווי "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ"? האם הרצון לפזר את בני האדם על פני האדמה גם שולל פיתוח תרבות עירונית?

2. במדרש על פרשת האזינו כתוב: "וישמן ישורון ויבעט - לפי שובע מורדים. וכן אתה מוצא באנשי דור המבול שלא מרדו בהקדוש ברוך הוא אלא מתוך מאכל ומשתה ומתוך שלוה...וכן מצינו באנשי מגדל שלא מרדו בהקדוש ברוך הוא אלא מתוך שלוה שנאמר 'ויהי כל הארץ שפה אחת' [בראשית יא, א]" (ספרי דברים פיסקא שיח). האם המרד נובע מהשובע ולא מהחוסר והתסכול? לאיזה סוג של מרד מתכוונים חז"ל?

3. אברבנאל שירת כשר האוצר של מלך פורטוגל אלפונסו החמישי. לאחר מות אלפונסו, הואשם אברבנאל בקשירת קשר נגד המלך החדש, נדון למוות וברח לספרד, שם שירת את פרדיננד ואיזבלה עד לגירוש היהודים מספרד, אז ברח לאיטליה. האם יש בביוגרפיה של אברבנאל כדי להסביר את הדעות נגד מלכות וממשל המובאות לידי ביטוי בפרושו?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל