פרשת תולדות

התורה איננה מסבירה את שמו של עשו אלא מתארת את עשו כ"אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר". לעומת זאת, שמו של יעקב מוסבר כפועל יוצא של התנהגותו – "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו". השם יעקב גם משקף את אופיו של אדם שאננו הולך בדרך הישרה, אלא בדרך עקובה (ראה: ישעיהו מ, ד). אופי זה מרומז גם במלים "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם", המעמידות תום לב אל מול עקוב לב (ראה: ירמיהו יז, ט). אכן, "אָח עָקוֹב יַעְקֹב" (ירמיהו ט, ג).

טרם לידת עשו ויעקב, פנתה רבקה לדרוש את ה', ונאמר לה: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". מדברים אלה נראה כי עתיד יעקב ועתיד עם ישראל נקבעו מראש. אם כן, מה תכליתן של התחבולות של יעקב ושל המזימות של רבקה? האם היו נחוצות והאם היו ראויות?

מאיר פרופסור נחום סרנה:

מכל מקום, הנבואה אמורה להסיר כל ספק כי אלוהים בחר ביעקב כאבי העם הנבחר.עובדה זאת בעלת משמעות מכרעת להבנת התפתחות הנראטיב. יעקב מוצג כמי שהשיג את הבכורה, ראשית דרך ניצול סבלו של אחיו ללא רחמים, ולאחר מכן, דרך הטעיה מחושבת של אביו הזקן והעיוור. על-כן, דרך סיפור הנבואה, מבקש הכתוב לנתק את עובדת בחירת יעקב מהאמצעים הבלתי כשרים בהם השתמש הבחור הצעיר מתוך חוסר סבלנותו להכרה רשמית לזכותו המיועדת והעצמאית לירושה. אין התורה מוחלת על מה שהושג בערמה. אדרבא, ברור מדרך הטיפול בנראטיב שתביעת יעקב לבכורה מבוססת כל כולה על קביעת זכותו מראש על-ידי אלוהים. כלומר, נוכחותה של הנבואה בסיפור מהווה, למעשה, הערכה מוסרית להתנהגותו של יעקב.הגינוי המרומז להתנהגותו הבלתי מוסרית של יעקב זוכה לביטוי מוחשי במחזור הסיפורים הביוגרפיים. (Nahum Sarna, Understanding Genesis, (Schocken: 1966) 183)

1. האם ניתן לקנות או לגנוב ברכה? למה כאשר מבקש עשו "בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי", משיב יצחק: "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ"?

2. פרופ' יחזקאל קויפמן הסביר כי "בברכת איש-האלהים ובקללתו פועל רצון האלהים...אבל כח הברכה והקללה ניתן גם לסוגי אנשים אחרים: לאב, למלך, לכהן. אולם גם אלה פועלות ברצון אלהים ולא בכחן העצמי" (קויפמן, תולדות האמונה הישראלית (1937) 478). אם כך, למה נותר יצחק ללא ברכה לעשו? האם יעקב אכן לקח את הברכה, או האם אין לנו אלא להסיק שיצחק ידע שהוא מברך את יעקב?

3. קויפמן גם מסביר ש"אנחנו מוצאים במקרא את הנטיה להפוך את ברכת איש האלוהים...לנבואה...ברכת יעקב היא נבואה לבניו אשר יקרא אותם 'באחרית הימים'". האם ראיית ברכות כנבואות עוזרת לנו להבין את סיפור יעקב ועשו והתנהגותו של יצחק?

4. האם צודק סרנה שבסיפור חייו של יעקב רואים אנו איך התורה מעריכה את התנהגותו של יעקב מהבחינה המוסרית? האם ישנם עוד מקרים בתורה בהם לומדים אנו את העמדה המוסרית של התורה מתוך מעשים למרות 'שתיקה'? אם צודק סרנה, למה בקשו חז"ל להצדיק את רבקה ויעקב, ולמה בקשו להכפיש ולגנות את עשו, לדוגמא: "אדמוני - סימן הוא שיהא שופך דמים" (רש"י)

?עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון

פרשת חיי שרה

"ספרי מנהגים רבים מספרים איך היו נכבדי הקהילה מלווים את החתן ביום חופתו, לקבל את פני הכלה ולכסותה בהינומה. מנהג זה מכונה 'באדעקען' ביידיש, כלומר כיסוי פני הכלה (...). מקורו של המנהג מיוחס לסיפור המקראי אודות רבקה. כשראתה את יצחק בפעם הראשונה, "וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בראשית כד, סה). כיסוי הכלה בהינומה גם מוזכר במשנה (כתובות ב, א)...
מספר פרושים הוצעו למנהג:

1. הוא ביטוי לצניעות ולחסידות (...).

2. הוא מבליט את מאפייני הנשיות היהודית; יופיה של הכלה שמורה לבעלה.

3. הוא מזכיר לנו את האשה הראשונה שנתארסה לגבר יהודי מלידה (...).

(Isaac Klein, A Guide to Jewish Religious Practice, 401 (1992))
הסברים אלה, המבקשים לעגן את מנהג ההינומה בתיאור המפגש בין רבקה ויצחק בפרשת חיי שרה, בהכרח גם מפרשים את הטקסט המקראי לאור אותו מנהג. לעומת זאת, אליעזר שביד מציע הסבר אחר להתנהגותה של רבקה בפגישתה עם יצחק:

"כשראתה לפניה את 'האיש' הצופה בה מן 'העין', מתנשא על גמלו, ידעה שהיא נקראת להגשים את ייעודה, אבל 'האיש הלזה', איש השדה הזה ... לא היה האיש שאותו דימתה בלבה כבן לאברהם ש'העבד' הוא נציגו. נפילתה מעל הגמל כדי שלא תגבה מאישה המיועד, העומד לפניה על שתי רגליו, וכיסוי פניה בצעיף עשויים להתפרש כמחווה של צניעות והשלמה כלפי חוץ, ואולם כלפי פנים זו מחווה של אכזבה עמוקה ושל החלטה לקבל על עצמה את הנהגת ביתה בדרך אל ייעודה" (אליעזר שבייד, הפילוסופיה של התנ"ך כיסוד תרבות ישראל, 151-152 (2004).

יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן נוקטים אף הם בדרך פרשנית אחרת:

"רבקה מתכסה בצעיף כשהיא רואה את בעלה לעתיד. על כיסוי בצעיף מסופר במקרא רק עוד פעם אחת ויחידה, בסיפור תמר המתחפשת לזונה כדי שחמיה, יהודה, לא יכיר אותה ויבוא אליה על אם הדרך (בראשית לח, יד). וגם כאן חשו חז"ל בקשר שבין שני הסיפורים: 'שתים הן שנתכסו בצעיף וילדו תאומים' (בראשית רבה ס, טו [עמ' 656]). ובכלל, לידת תאומים נחשבה במיתוסים עממיים רבים תוצאה של ניאוף" (יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, 216 (2004). המחברים מציעים שלוש פתרונות אפשריים למסורת המטילה חשד בהתנהגותם של רבקה ואליעזר בדרכם מחרן: "(א) מדובר במסורת חיצונית, לא יהודית שמראשיתה נוצרה כדי ללגלג על מקורותיהם המקודשים של היהודים ועל אבות האומה; (ב) זו מסורת יהודית, פיתוח הסיפור המקראי לאור דרכי קריאה מיוחדות שלו ושל מילות מפתח שמצויות בו (...); (ג) זו, בצורה זו או אחרת, מסורת עממית קדומה אשר נדחתה מטעמים ברורים מן התורה, אשר הציעה למולה מסורת אחרת".

1. האם ניתן לישב את המסורת המייחסת את מנהג הבאדעקען לכיסוי פניה של רבקה, עם הדמיון הברור שבין סיפור זה לבין סיפור כיסוי פניה של תמר? האם הדמיון לסיפור תמר לא הפריע למסורת? האם לא ראתה המסורת תקדים שלילי בסיפור תמר?

2. כל אחת מהגישות הנ"ל מתבססת על קריאה צמודה של הטקסט המקראי.על מה בטקסט המקראי מבסס שביד את פרשנותו ה"פסיכולוגי"? איך משתלבת פרשנות זו עם דמותה של רבקה, כפי שהיא מצטיירת בספר בראשית?

3. כפי שמראים זקוביץ ושנאן, הטקסט המקראי מרמז בלשונו ובדימויו לקשר בין רבקה לתמר. לשון המקרא והדמויים הנרטיביים גם מרמזים בצורה ברורה לקשר בין דמותה של רבקה לדמותו של אברהם. האם ניתן למצוא מכנה משותף? מה מלמדים רמזים לשוניים וסגנוניים אלה אודות מורכבות אופיה של רבקה, על תפקידה ועל יעודה?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון

פרשת וירא

בפרשת וירא, דורש אברהם מה': "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?" (בראשית יח, כג). באותה פרשה, דורש אבימלך מלך גרר: "הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?" (בראשית כ,ד). על הקשר בין שתי האמירות, עומד פרופסור אליעזר שביד:
"ואולם אם אנו לוקחים בחשבון את כל התולדות הללו שנולדו מהמלצת אברהם הפרקליט לפני אלוהיו, נראה שהוא לא עמד במבחנו הראשון בעשיית משפט צדק ואמת. אכן, זהו הקשר שבין סיפור המלאכים לסיפור הבא אחריו – מגוריהם של אברהם ושרה בגרר, סיפור שלחוקרי המקרא נראה כמו שרבוב גרסה שנייה של סיפור מגוריהם של אברם ושרי במצרים כאילו מחוץ לכל הקשר" (אליעזר שביד, הפילוסופיה של התנ"ך כיסוד תרבות ישראל, 125).
בפרשת סדום, מאשים אברהם את ה' על שהוא דן את כל אנשי סדום כמקשה אחת, ללא אבחנה בין צדיק לרשע. נראה כי בבואו לגרר, חוזר אברהם על אותה הטעות, כפי שמסביר הרמב"ן: "לא היה זה כמו במצרים, כי שם בבואם מצרימה, ויראו המצרים את האשה כי יפה היא ויהללו אותה אל השרים ואל המלך, כי אנשי זמה הם, אבל המלך הזה תם וישר גם אנשיו טובים, רק אברהם חשד אותם והיה אומר לכל אחותי היא."
סיפורים אלה, והקשר ביניהם, עשויים להעלות שאלות באשר לצדק האלוהי והמוסר האנושי, כפי שהאיר פרופסור זאב פלק:
"דיני ישראל, המושתתים על הטרונומיה מוסרית, עוסקים בעיקר בחובותיו של כל אדם כעבד ה', ולא כל כך בזכויותיו כאדם וכאזרח. הדבר לא היה בעייתי כל עוד היתה ההנחה שביסוד הדינים הללו מקובלת על הקהל, אולם היום, כשרוב הציבור אמון על השקפת-עולם אינדיבידואליסטית, וכן בעקבות הרעיונות של דמוקראטיה והליברליזם, נוצר קושי. ההקפדה של ההלכה מביאה לניכור גדל והולך של רבים כלפיה, ולכן דחופה השאלה אם ניתן לשאוב את העקרון של זכויות האדם לתוך ההלכה...ההתדיינות עם האל...מבוססת על ההנחה, שהצדק מחייב בעולם בעליונים כמו בתחתונים... " (זאב פלק, ערכי משפט ויהדות, 58-59).
1. האם ניתן ללמוד מהויכוח של אברהם אודות סדום, שיש מוסר אחד ה"מחייב בעולם בעליונים כמו בתחתונים", או שמא מויכוח זה למדים אנו שישנן שתי מערכות מוסר שאינן בהכרח תואמות?
2. האם ניתן לדרוש מאלוהים לעמוד באמות המידה המוסריות של בני אדם? איך על אלוהים להתנהג במצב של מתח בין מערכות המוסר? איך על האדם להתנהג לנוכח אותו מתח?
3. בסיפור סדום, מציע לוט את בנותיו לאנשי סדום על-מנת להגן על אורחיו. האם ניתן להשוות בין התנהגות זו של לוט לבין התנהגותו של אברהם בבואו לגרר, כאשר מציג הוא את שרה אשתו כאחתו הפנויה כדי להציל את נפשו?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון

משרד חדש

חברים יקרים!
החל מיום ראשון ה- 10 בנובמבר משרדנו עבר לבניין בית הקונסרבטוריון (בכניסת הבניין) מתחת לאולם בו אנו מתפללים.
בינתיים אין לנו קו טלפון. ניתן להתקשר לנייד שלי: 052-4618991 .
בברכה,
יהודית

בת מצווה

מזל טוב י חשון תשס"ט

לך לך

זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא... וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר: (בראשית יז, י-יד).

"לך לך יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות מילה" (ספר החינוך, מצוה ב).

על חשיבותה המיוחדת של מצוות המילה, הן בעיני היהודים והן בעיני הגוים, ניתן ללמוד מהאמור בספר מכבים א:"ויהי בשנת מאה וארבעים וחמש, בחמשה עשר יום לחודש כסלו, ויקימו שיקוץ משומם על מזבח ה', ויבנו במות בכל ערי יהודה מסביב. ויזבחו ויקטרו בחוצות העיר ולפני פתחי ביתם, ויקרעו את ספרי תורת ה' לקרעים, וישרפו אותם באש. וכל אשר נמצא אתו ספר ברית ה', וכל השומר את פי ה', היכו לפי חרב כאשר ציוה המלך. כמשפט הזה עשו לבני ישראל מדי חודש בחודשו בהיקבץ העם אל הערים. ובחמישה ועשרים יום לחודש זבחו את זבחיהם על הבמה אשר הקימו נוכח מזבח ה'. והנשים אשר מלו את בניהן הומתו על פי המלך. את העוללים תלו בצווארם, ואת המלים אותם הרגו בחרב ויבוזו את בתיהם" (מכבים א', נג-נט).

על חשיבות מופלגת זו, אומר בפילוסוף ברוך שפינוזה: "העובדה שהיהודים החזיקו ומחזיקים מעמד שנים הרבה כל כך מפוזרים וחסרי ממלכה אינה פלא כלל וכלל, מאחר שנבדלו מכל העמים באופן שהעלה עליהם את שנאת כולם. והם נבדלים לא בלבד במנהגים חיצוניים בהיפך מנהגי שאר העמים אלא גם באות ברית המילה, שעליה הם שומרים באדיקות מופלגת…אני סבור כי ברית המילה יש לה בנידון זה השפעה גדולה כל כך עד שאני משוכנע כי היא לבד תקיים את העם הזה לעולמים" (שפינוזה, מאמר תיאולוגי-מדיני).

אך למה נצטוו בני ישראל למול את בניהם? מה משמעות הדבר? לכך נתנו תשובות רבות ומגוונות, וביניהן:"תנו רבנן: חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד (תהלים קי"ט) 'שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך'. ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה! וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו" (תלמוד בבלי מסכת מנחות מג ע"ב).

."מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזו מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו, של בשר ודם נאים...אמר לו, למה אתם מולין? אמר לו, אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקב"ה. הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות, אמר לו, אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם, אמר לו, אין אלו נאים יותר מן השבלים?" (מדרש תנחומא, פרשת תזריע סימן ה).

1. למה נחשבת מצוות המילה כה חשובה ביהדות?
2. הוגים רבים מנסים להסביר את מצוות המילה במונחים של ריסון הדחף המיני או הוספת מימד של קדושה ליחסי האישות, אך נראה כי הדגש במדרשים לעיל שונה. איזה מסרים ערכיים מנסים חז"ל להביע במדרשים אלה?
3. למה בחר בעל המדרש דווקא בדוד? האם לא היתה דמות מרוסנת יותר בתחום האישות? האם בעל המדרש בחר בדוד מסיבות אחרות או לשם העברת מסרים ערכיים אחרים? האם יש קשר בין רעיון השותפות בהשלמת הבריאה המועבר במדרש השני לבין המדרש אודות דוד?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון