בפרשת מקץ, קוראים אנו פרק מרתק במאבק בין יורשי יעקב על ההנהגה. יוסף, בכור רחל – אשר נמכר על-ידי אחיו – מכהן כמשנה לפרעה מלך מצרים. כמבחן לאחיו, דורש יוסף כי אחיו יורידו את בנימין למצרים. תגובת האחים לבקשה היא: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר, אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ (בראשית מב, כא-כב).
יעקב, כמובן, מסרב לאפשר את הורדת בנימין למצרים. בתגובה, מבקש ראובן, בכור לאה, לשאת את עול הבכורה ולקחת אחריות: "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר, אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ" (מב, לז). את הצעת ראובן, דוחה יעקב.
לאחר מכן, ניגש יהודה, ומנסה לשכנע את אביו בדרך שונה: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (מג, ח-ט). יעקב נענה לדברי יהודה, ומפקיד את בנימין בידיו.
1. למה בחר יעקב לבטוח ביהודה? האם דברי יהודה היו משכנעים יותר מדברי ראובן? מה בדברי יהודה שכנעו את יעקב לבטוח בו? המדרש על פרשת ויגש אומר דבר מענין: "אמר לֵיה הקב"ה ליהודה אין לך בנים עד עכשיו ואין אתה יודע צער בנים אתה טגנת את אביך והטעית אותו בטרף טרף יוסף, חייך תשא אשה ותקבור את בניך ותדע צער בנים" (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויגש סימן ט). לכאורה, מציג המדרש את מות בני יהודה כעונש של מידה כנגד מידה, אך האם יש במדרש זה גם כדי להסביר למה העדיף יעקב את דברי יהודה על-פני דברי ראובן?
בימים אלה, מציינים אנו את נס חנוכה, ומזכירים את מנהיגותו של יהודה אחר, וסיפור אחיו המקבים. בשנת 164 לפנה"ס, שחרר יהודה המקבי את ירושלים מידי הסלווקים וקבע את חג החנוכה. אך בשנת 163, נפלה העיר שוב. בשנת 161, ביום י"ג באדר, גבר יהודה על המצביא הסלווקי ניקנור בקרב בית חורון. שוב שחרר יהודה את ירושלים, וקבע את יום הנצחון כיום חג, הוא יום ניקנור. אך תוך זמן קצר נהרג יהודה בקרב מול באקחידס, אם כי לא לפני שכרת ברית עם רומא ושוב נפלה העיר לידי הסלווקים:
לאחר מותו של יהודה המקבי בקרב בשנת 161 לפני הספירה, עברה ההנהגה לאחיו יונתן. יונתן נרצח לאחר שנפל בשבי בעקבות מעשה מרמה. לאחר מותו עברה הנהגה לאחיו שמעון, שנרצח אף הוא כעבור שנים אחדות. לאחר מות שמעון עבר השלטון לבנו יוחנן הורקנוס... יוחנן הורקנוס ביקש להוריש את השלטון לאישתו, אולם הניסיון לא עלה יפה, שכן לאחר מותו פרץ מאבק על השלטון בינה לבין בנו הבכור יהודה אריסטובולוס, ויד הבן היתה על העליונה. לפי יוסף בן מתתיהו, אף כלא אריסטובולוס את אימו והמיתה ברעב...יהודה אריסטובולוס מלך זמן קצר מאוד, שנה אחת בלבד (דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת: משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא, 267-268).
2. לאור האופי המוגבל של נצחון המקבים, וההשתלשלות הטראגית של ממלכת החשמונאים, אשר בבוא הימים הביאה את השלטון הרומי, סביר היה לצפות שהחגים אשר נקבעו על ידי המקבים היו מתבטלים, ואכן 'יום ניקנור' הפך לימים לתענית אסתר. למה, אם כן, נשמרה חנוכה גם לאחר נפילת העיר לידי הסלווקים, גם לאחר מחיקת בית חשמונאי ואף לאחר חורבן בית המקדש ע"י הרומאים?
3. למה לא רק שלא הפכו ימי חנוכה לימי אבל, אלא "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ד:יב)?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל
