מחרוזת שירי פורים עוזי חיטמן חני נחמיאס :http://www.youtube.com/watch?v=iFZzVq1XTv4

פרשת תרומה

בפרשת תרומה, מובאים פרטי בניית המשכן וכליו. בענין ארון הברית אשר יכיל את לוחות הברית, כתוב: וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם. בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ. וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ: (שמות כה, יד-טו).

מדברים אלה, לומדים אנו את דרך נשיאת הארון, כפי שמסביר הרמב"ם:

בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום אין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות אלא מצווה לנוטלו על הכתף, ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה נפרץ פרץ בעוזא [שמואל ב: ו, ג-ח]... (הלכות כלי המקדש ב: יב)

בנוסף, לומדים אנו מצוות לא תעשה תמוהה:

ונזהרים שלא ישמטו הבדים מן הטבעות, שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות לוקה, שנאמר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. (הלכות כלי המקדש ב:יג).
למה אסור להסיר את בדי הארון? פרשנים רבים נותנים סיבות מעשיות, דוגמת ההסבר בספר החינוך:
משורשי המצווה, לפי שהארון משכן התורה והיא כל עיקרנו וכבודנו...על כן נצטווינו לבל נסיר בדי הארון ממנו, פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות, ואולי מתוך הטרדה והחיפזון לא נבדוק יפה להיות בדיו חזקים כל הצורך, ושמא חס ושלום יפול ואין זה כבודו (ספר החינוך מצווה צו).

רש"ר הירש (גרמניה 1808-1888) הציע תשובה אשר בתחילתה דומה לתשובה המעשית, אך מוסיף הוא עוד מימד:

בדי הארון מסמלים את היעוד ואת התפקיד לשאת את הארון ומה שבתוכו אל מחוץ לתחומו כשהשעה צריכה לכך. מצוות 'לא יסורו הבדים' מבשרת לדורות את האמת, שזאת התורה ותפקידיה אינם מותנים דווקא באדמת הארץ שבית המקדש עומד עליה. הלאו של 'לא יסורו' כסמל לאי-תלות התורה האלוהית בתנאים מקומיים מתבלט עוד יותר על-ידי הניגוד אל כלי הקודש האחרים, בייחוד אל השולחן ומנורת והמנורה, שלא נאמר בבדיהם 'לא יסורו'.

1. האם, כפי שהסביר הרמב"ם, "שכח דוד"? האם יכול להיות הסבר אחר?

2. בספר מלכים ב' קוראים אנו אודות חנוכת מקדש שלמה: "וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים א: ח, ח). האם הסיר והחליף שלמה את הבדים המקוריים? האם יתכן ששלמה המלך טעה במדידה בהכנת הבדים החדשים?

3. במסכת יומא (נד ע"א) מתואר מראה הבדים במקדש שלמה כך: "דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת, ונראין כשני דדי אשה, שנאמר [שיר השירים א, יג] 'צרור המר דודי לי בין שדי ילין'." למה בחרו חז"ל דווקא בדימוי זה לתיאור מקום השכנת השכינה? האם רק בגלל הקשר בין שלמה ושיר השירים?

4. היינריך היינה כינה את התורה "המולדת המיטלטלת" של העם היהודי. האם זאת גם כוונת רש"ר הירש?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל

איכות הסביבה ביהדות

אני ממליץ על......

ספרים

לאכול להתפלל לאהוב, מאת אליזבת גילברט

אישה הכמהה לאכול, להתפלל וגם לאהוב עושה הכל כדי להגשים את חלומה. הגילוי העצמי שלה כדי לאכול להתפלל לאהוב מוביל אותה להודו ולאינדונזיה. סיפור מסע רגיש ומצחיק שיעשה לכם חשק לאכול להתפלל ואולי גם לאהוב.

פרשת משפטים

הכלל 'אחרי רבים להטות' הוא מאבני היסוד של ההלכה ומאשיות הדמוקרטיה. כלל זה מוצא את ביטויו באחת האגדות המוכרות ביותר בתלמוד:

חזר [רבי אליעזר] ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. מאי לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה "אחרי רבים להטת" (בבא מציעא נט ע"ב).

על כלל זה, כותב פרופ' הרב יעקב רוט:
היקף הסמכות הרבנית אינו יודע כל גבול תיאורטי. בהיותם הפרשנים הנורמטיביים הבלעדיים למשמעותה של התורה, משמעות התורה היא ככל העולה על רוחם. ולכל משמעות שהם נותנים לה בכל דור ודור, מסכים ה', גם אם באיזו שהיא מציאות 'אובייקטיבית', חולק הוא על פרשנותם. (Joel Roth, The Halakhic Process, 126)

הפסוק אשר מביא ר' ירמיה כאסמכתא לקוח מפרשת משפטים: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג, ב). ר' ירמיה מסתמך על שלוש המלים האחרונות, במנותק מהקשרן, כדי להוכיח את ההפך מפשוטו של מקרא. על פסוק זה, אומר רש"י:

יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו... ואני אומר ליישבו על אופניו כפשוטו, כך פתרונו: לא תהיה אחרי רבים לרעת - אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם. ולא תענה על ריב לנטת וגו' - ואם ישאל הנדון על אותו המשפט, אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמתו אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי בצואר הרבים.

1. כפי שמדגיש רש"י, פשוטו של מקרא בא ללמדנו כלל מוסרי חשוב ומרכזי, לפיו עלינו לעמוד על האמת ולא להיכנע לדעת הרוב הטועה. אך נראה כי בעלי ההלכה דורשים כי נציית לרוב, וכי דעת הרוב היא גלוי דעתו של ה'. איך נוכל ליישב את שתי הגישות?

2. תומס ג'פרסון הביע עמדה דומה לזו של חז"ל בכותבו: "העולם הממשי הזה וכל אשר בו שייכים לתושביו הגשמיים בדורם. רק להם הזכות להורות בענייניהם, ולהטות את החוק לאותו כיוון, והצהרה זאת תעשה אך ורק על-פי דעת הרוב שבהם" (Lipscomb & Bergh (eds.), The Writings of Thomas Jefferson (Memorial Edition) 15:43). אם למסקנה זאת ניתן להגיע דרך ההגיון האנושי הצרוף, למה ביקשו חז"ל להשתיתה על דברי ה' בתורה?

3. ברור שר' ירמיה הוציא את הדברים מהקשרם בכוונה תחילה. למה עשה כן? האם בכך חיזק את תוקף דבריו? איך? האם צודק פרופ' רוט שלהלכה, משמעות התורה היא ככל העולה על רוחם של הרבנים?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל

בר מצווה

שם הילד: אוריאל פקליס
תאריך לידה: 15/2/1996
מקום לידה:בואנוס איירס ארגנטינה
תאריך עלייה: 1/5/2002
עיר מגורים: עכו
כיתה: ז
בית ספר: רוז - עכו
תחביבים: לשיר, לרקוד וספורטמייל: juligantos@hotmail.com

סוללות משומשות

סוללה הינה סדרה של תאים חשמליים, היוצרים זרם חשמלי תוך הפיכת אנרגיה כימית לחשמלית.

כל אזרח בישראל צורך כ-9 סוללות לשנה המצטברות לכ- 1.1 ק"ג סוללות למשפחה בממוצע.

מדוע חשוב לאסוף סוללות? הסוללות מכילות חומרים מסוכנים בעיקר מתכות כבדות: כספית, ניקל, קדמיום, עופרת, אבץ, מנגן, ליתיום ואחרות המסוכנות לציבור ולסביבה. האשפה בארץ עשירה בחומרים אורגניים, וירקות ומתאפיינת בחומציות גבוהה. חומציות זו גורמת לפעילות כימית של פירוק מעטפת הסוללה. התפרקות מעטפת זו גורמת לשחרור החומרים הרעילים מתוך הסוללה, ואלה נשטפים עם הגשמים אל האדמה ועלולים לחלחל אל מי-התהום.

מכאן, שהסוללות מהוות פוטנציאל לזיהום סביבתי חמור בהתפרקותן תוך שחרור המתכות הכבדות והרעילות המרכיבות אותן, ישירות למי התהום. בשנים האחרונות ישנה מגמה של מעבר לשימוש בסוללות "ירוקות" המכילות ריכוזים מופחתים של מתכות רעילות (כדוגמת כספית).

למרות האמור לעיל הוחלט במשרד להמשיך ולסייע באיסוף הסוללות המשומשות מהציבור.

לצורך כך עודכן והופץ נוהל המסדיר את איסוף הסוללות מהציבור.המשרד לאיכות הסביבה החל כבר בשנת 1994 בתהליך של איסוף סוללות משומשות מהציבור והעברתן להטמנה מסודרת באתר לפסולת מסוכנת ברמת חובב.

בשנת 2003 החל פרוייקט לאיסוף סוללות במוסדות חינוך. בכל שנה נאספים במסגרת הפרוייקט מעל ל 80 טון סוללות ממוסדות החינוך ברחבי הארץ אשר מועברים להטמנה ברמת חובב.

בכל מקרה מומלץ להעדיף ולהשתמש בסוללות "ירוקות", אשר אינן מכילות כספית.

המשרד להגנה הסביבה.

חברים יקרים,

ביום ששי בקבלת השבת בקהילה נציין את ט"ו בשבט. נעשה זאת ע"י סדר מיוחד .

אתם מוזמנים להביא סוללות ישנות שלא בשימוש, כאות עשייה לשימור איכות הסביבה.

כמו כן גם להביא משהו חלבי לכיבוד

פרשת יתרו

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר: (שמות יט, א-ב).

נשאלת השאלה, למה ניתנה התורה במדבר ולא בארץ ישראל? מסביר המדרש:
ויחנו במדבר בדמסיון [ברשות הרבים] שלעולם, מגיד שבדמסיון שלעולם ניתנה להם תורה לישראל. שאלו נתנה בארץ ישראל היו בני ארץ ישראל אומרין שלנו היא, ואלו ניתנה במקום אחר היו בני אותו מקום אומרין שלנו היא. לפיכך ניתנה להם בדמסיון שלעולם, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יט).

את הגישה האוניברסלית הזאת למתן תורה, מסבירה ד"ר פנינה פלר כך:

מעמד הר סיני, כמו מעמד הסנה, אינו מתרחש בארץ ישראל אלא מחוצה לה – במדבר. המדבר הוא מקום של חולות, של חולין, ורק התגלות האל עושה אותו למקום קדוש. מעמדות מעוררי קדושה אלו מתרחשים במכוון במדבר – בשטח שלשום אדם אין זכות או בעלות עליו, אך בו בזמן, לכל אדם יכולה להיות זכות עליו. מעמד הר סיני מתרחש דווקא במקום הפקר, ללמדנו שהתורה ניתנת לאדם באשר הוא אדם. אברהם הכיר באל מחוץ לתחומי הארץ היעודה, וגם התורה והאמונה אינן נקנות בארץ ואינן מותנות בארץ. (פנינה פלר, דרשה לכל פרשה (קרן תל"י, 2007) 84).

אך יש גם פן נוסף למתן תורה במדבר. עם ישראל מגבש את יסודותיו המכוננים – את עצמאותו ואת זהותו התרבותית – בטרם השגת ריבונות פוליטית בארצו. במסכת קידושין (דף מ ע"ב) קוראים אנו:
נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר:

מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה. תניא, רבי יוסי אומר: גדול תלמוד - שקדם לחלה ארבעים שנה, לתרומות ולמעשרות - חמשים וארבע, לשמיטים - ששים ואחת, ליובלות - מאה ושלש.

הרב יוסף בער סולובייצ'יק נותן ביטוי פילוסופי לרעיון זה בתיאורו את 'איש ההלכה':

איש ההלכה מזקק ליצירה כולה ומתבונן בה מתוך עולם אידיאלי, שהוא נושא בתודעתו ההלכתית. כל מושגי ההלכה מושגים אפרוריים הם, ואיש ההלכה מביט דרכם בעולם כולו. השקפתו היא כמו זו של המתימטיקאי: אפריורית ואידיאלית (י"ב סולובייצ'יק, איש ההלכה – גלוי ונסתר, 30-31).

1. למה חשוב שתורת ישראל תנתן דווקא מחוץ לארץ ישראל? האם המדרש מלמד אותנו משהו באשר לרעיון בחירת עם ישראל? האם, לגישת המדרש, עם ישראל נבחר על-ידי ה', או האם עם ישראל בחר בה'?

2. אומר המדרש: "למה בחדש השלישי? שלא ליתן לאומות העולם פתחון פה לומר, אילו נתן אף לנו את התורה היינו עושים אותה. אמר להם הקב"ה, ראו באיזה חודש נתתי את התורה, בחדש השלישי, במזל תאומים, שאם ביקש עשו הרשע [תאומו של יעקב] להתגייר ולעשות תשובה ולבוא וללמוד תורה, יבוא וילמד ומקבלו אני. לפיכך נתנה בחדש השלישי" (פסיקתא דרב כהנא, פיסקא יב). איך מתקשר מדרש זה לרעיון מתן תורה במדבר ולרעיון הבחירה בעם ישראל?

3. חוקת ארה"ב נקבעה מראש על-ידי האבות המייסדים, ואילו חוקי היסוד של מדינת ישראל נקבעים על-ידי נבחרי הציבור של המדינה הריבונית הקיימת. מהם היתרונות והחסרונות של שתי השיטות? האם יש יתרון לגיבוש נורמות יסוד על-פי השקפת עולם אידיאלית הנקבעת מראש? האם נכון יותר להתבסס על הניסיון המעשי בניסוח כללי יסוד? איך מאזנים אנו בין שתי גישות אלו בחיינו היהודיים?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל

מקור החג: ראש השנה לאילנות

ט"ו-בשבט אינו נזכר בתורה. הוא נזכר לראשונה במשנה ובתלמוד ומופיע בשם "ראש השנה לאילן". מתוך שמו "ראש השנה" אנו למדים שהוא בא לציין התחלה והתחדשות. על פי חז"ל יום זה הוא התחלת שנה חדשה לפירות האילן, ובכך הוא מהווה נקודת ציון על פיה קובעים  את מניין שנות הפרי. 

ט"ו-בשבט הוא היום הקובע את סיומה של שנה אחת ואת תחילתה של שנה אחרת לגבי הפרי. לפיכך, פירות שחנטו (התחילו להבשיל) לפני ט"ו בשבט, נחשבים לפירות של השנה שעברה, ופירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט - נחשבים לפירות של השנה החדשה.

ומניין השנים לשם מה?

מניין שנותיו של הפרי חשוב לצורך קיום כמה מן ה"מצוות התלויות בארץ", מצוות שמקיימים רק בארץ ישראל ועניינן  פירות האילן. למשל: 'עָרלה'. בשלוש השנים הראשונות לנטיעת העץ הפרי הגדל עליו אסור באכילה ובהנאה והוא נקרא "עָרלה". בדרך כלל פרי זה נקטף ומושמד. בשנה הרביעית הפרי מכונה "נֶטַע רְבָעִי". בזמן שבית המקדש היה קיים, נאכל הפרי של השנה הרביעית על ידי בעליו בירושלים. כיום פודים את הפרי של השנה הרביעית במטבע בשווי של פרוטה, ולאחר מכן ניתן לאכול אותו. החל בשנה החמישית  הפירות מותרים לאכילה בכל מקום וללא הגבלה. 

ט"ו בשבט הוא התאריך הקובע גם לעניין תרומות ומעשרות. כלומר: על פי ההלכה, צריך החקלאי להפריש תרומות ומעשרות לכהן, ללוי ולעניים מן היבול שגידל בשנה מסוימת. וכאמור, ט"ו בשבט הוא התאריך הקובע את סיומה של אותה השנה לגבי פרי האילן. משום כך כל מה שגדל עד לט"ו בשבט, הוא יבול של אותה שנה, וממנו צריך החקלאי להפריש תרומות ומעשרות.

בימינו, הפרשת תרומות ומעשרות נעשית על ידי הרבנות המקומית במרכזי השיווק. פרי שנקנה מגוף פרטי ולא דרך מרכזי שיווק, מחייב את הקונה בהפרשת תרומות ומעשרות בעצמו. 

מדוע דווקא בחמישה עשר בשבט?

התאריך החקלאי על פי ההלכה נקבע לחמישה עשר בשבט משני טעמים:

עד חמישה עשר בשבט כבר עברו רוב ימות הגשמים ומעתה ואילך הפירות מתחילים להבשיל: "ועולה השרף ונמצאו הפירות חונטים מעתה" (בבלי, ראש השנה, י"ד ע"א). עובדה זו מהווה נקודת מפנה לגבי פירות האילן.

טעם נוסף קשור אף הוא בנתוני הטבע. תאריך זה מהווה נקודת זמן בה כלים מי הגשמים שנקוו באדמה בשנה שעברה, ומתחילים להצטבר מי הגשמים שיירדו השנה. לכן ניתן לומר כי: "עד כאן חיים האילנות ממי השנה שעברה, מכאן ואילך חיים ממי השנה הבאה" (ירושלמי, ראש השנה פ"א ה"ב). 

גלגולו של חג

ט"ו בשבט, שעיקר עניינו בגידולי הקרקע בארץ ישראל, נתקבל כחגה של ארץ ישראל. כיצד, אם כן, חוגגים בארצות הגולה חג שניתן לקיימו רק בארץ ישראל? אמנם בגולה לא ניתן לנטוע עצים ולעבוד את אדמת ארץ ישראל, אך אפשר לאכול מפירות הארץ, לברך עליהם, ועל ידי כך לשמור על הקשר עם המולדת ולשמר את זיכרונה. ברוח זו נחוג ט"ו בשבט בארצות הפזורה, ומנהגים שונים הקשורים לט"ו בשבט התפתחו בקהילות ישראל השונות.

על פי עדויות, בקרב יהודי אשכנז נהגו לקיים מספר מנהגים בחמישה עשר בשבט: הרבו באכילת פירות ארץ ישראל ובירכו ברכת שהחיינו על הפירות ולא קבעו תענית ציבור ביום זה, לא אמרו תחנון .

בקהילות ספרד לא ציינו את ט"ו בשבט עד המאה השבע-עשרה. במאה השבע-עשרה חל שינוי מוחלט באופן ההתייחסות לחג. ר' בנימין הלוי מצפת כתב בספרו "חמדת ימים"  תיאור כיצד ראוי לציין את ט"ו בשבט. הוא תיקן תיקון מיוחד ליום זה, ובו "סדר ט"ו בשבט": סעודה שבה נאכלים שלושים מיני פירות מפירות א"י, נאמרות ברכות ותפילות על כל פרי ונקראים פסוקים מהתנ"ך, מהמשנה ומספר הזוהר. הפרק על סדר ט"ו בשבט מתוך הספר "חמדת ימים" הודפס בספר מיוחד "פרי עץ הדר" שמצא את דרכו לקהילות ישראל באיטליה, בתורכיה, בארצות הבלקן, בארצות המזרח מבוכרה ועד מרוקו. הספר יצר מסגרת דומה לציון החג בכל הקהילות.

מחדשי היישוב בארץ (בשנת 1908) ראו בט"ו בשבט יום חג של ארץ ישראל ומצאו את היום הזה כמתאים ביותר לקיים בו הלכה למעשה את מצוות הנטיעה בארץ. כך קיבל ט"ו בשבט את אופיו המיוחד והחגיגי כחג הנטיעות, בנוסף לפן ההלכתי. 

ארוחת חג

בעדות ישראל השונות התקבלה, בעיקר אצל "המקובלים", מסורת של ארוחה חגיגית בט"ו בשבט.

ארוחה זו, המכונה "סדר ט"ו בשבט", מבוססת בעיקר על פירות האילן ותוצריו.

הסדר הקבלי עוסק בלימוד קטעים נבחרים ובאמירת פסוקים שעניינם בעץ, בפרי העץ ובקשר שבין תחיית הטבע  לתחיית העם.

את הסדר מלווה שתיית ארבע כוסות יין (וכל כוס היא סמל לפניו המשתנות של היקום).

תחילה מוזגים כוס יין לבן המסמל את הטבע הרדום ומברכים ואוכלים חיטה, זית, תמר וגפן-ענבים. מוזגים כוס שנייה שרובה יין לבן ומיעוטה יין אדום, כדי לסמל את הטבע המתעורר לצמיחה ולפוריות, ואוכלים תאנה, רימון, אתרוג ותפוח. שותים כוס שלישית שחצייה יין לבן וחצייה יין אדום, כדי לרמוז על המאבק הקיים בטבע בין ימות הגשמים לימות החמה, ואוכלים אגוזים, שקדים, חרובים ואגסים.

הכוס הרביעית היא של יין אדום בלבד, לציין את התגברות ימות החמה, התעוררות העצים וכניסתם לתקופת הצמיחה והפריון.

"סדר "ט"ו בשבט" הפך לסעודה חגיגית גדולה סביב שולחנות עמוסים בפירותיה של ארץ ישראל.

 

כיצד חוגגים?

למרות המנהגים האחידים ורוח החג המשותפת שהביא עימו הספר "פרי עץ הדר" נותר מקום לגיוון ולהתאמה תרבותית.

הספרדים בירושלים יצאו לקברות הסנהדרין ולקבר שמעון הצדיק או שנהגו לשבת בצל העצים הרעננים בעין רוגל. המקובלים בצפת יצאו למערת ר' שמעון בר-יוחאי (הרשב"י) אשר בפקיעין וקיימו שם טקס קטיף חרובים מן האילן שבפתח המערה. באיזמיר התקשרה אכילת הפירות לשלום בית. בכורדיסטאן נהגו לשלוח "מנות של פירות" איש לרעהו. בסלוניקי הוסיפו לסעודת הפירות חמין מחיטים ומערמונים קלויים. בחצרות החסידים היה ה"מלמד" מספר לתלמידיו בשבחה של ארץ ישראל ופירותיה . 

ועוד על... מדוע בחמישה עשר?

ידועות המחלוקות (בנושאים שונים) בין בית שמאי לבין בית הלל. גם לגבי קביעת התאריך המדויק של ראש השנה לאילנות נחלקו ביניהם. לדעת בית שמאי ראש השנה לאילנות הוא באחד בשבט, ולדעת בית הלל - הוא בחמישה עשר בו. אחת הדיעות מסבירה את מקור המחלוקת בהבדלים אקלימיים וגיאוגרפיים בארץ ישראל. בית שמאי הקדימו את פסיקתם לאחד בשבט, על סמך נתוני האקלים באזורים החמים בארץ כמו: העמק והשפלה, בהם מקדימים הצמחים לפרוח. לעומתם, פסיקתם של בית הלל נדחתה לחמישה עשר בשבט על סמך נתוני האקלים באזור ההררי בארץ, שבו קריר יותר, החורף מתארך במקצת והפריחה גם היא. ההלכה שנקבעה היא זו של בית הלל - חמישה עשר בשבט.

פרשת בשלח

בפרשת בשלח עומד עם ישראל מול ים סוף, ומצרים רודף אחריו. הים נקרע, ישראל הולך ביבשה בתוך הים, וצבא מצרים טובע בים. "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם." בשיר זה, שקוראים אנו מדי יום ביומו בתפילת שחרית, מעלים אנו על נס אחד מהאירועים המכוננים בהיסטוריה של עמנו. על מאורע זה אומר המדרש:

אמר ר' יוחנן, בקשו המלאכים לומר שירה לפני הקב"ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים ולא הִנִּיחָן הקב"ה. אמר להם: לגיונותי נתונין בצרה ואתם אומרים לפני שירה? (שמות רבה (וילנא) פרשה כג).

לכאורה, אומר לנו המדרש שכאשר בני ישראל עמדו על שפת ים סוף, ביקש צבא ה' בשמים – המלאכים – להלל את ה', אך השתיק אותם ה' באומרו שאין מקום לשיר כאשר צבא ה' בארץ ('לגיונותי') נתון בסכנת טביעה. תשובתו של ה' כאן, מקבילה גם לתשובתו למשה: "מַה תִּצְעַק אֵלָי" (יד, טו). אך, על-אף שנראה מתוך ניתוח המדרש שנושא המדרש הוא בני ישראל העומדים בצרה לפני קריעת ים סוף, מוצאים אנו בתלמוד את הגרסא הבאה:

ומי חדי [והאם שמח] הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים? והא כתיב "בצאת לפני החלוץ ואמרים הודו לה' כי לעולם חסדו" [דברי הימים ב' כ, כא], ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר "כי טוב" בהודאה זו [כלומר, למה לא נאמר:"הודו לה' כי כי טוב כי לעולם חסדו"] - לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים. ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" [שמות יד, כ] - בקשו מלאכי השרת לומר שירה [בדומה לנאמר "זה אל זה" בישעיהו ו,ג], אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה? (מגילה י, ע"ב).

וכן, ר' אהרן ב"ר יעקב הכהן מנרבונה (נפ' 1330) הסביר בספר כלבו( סימן נב):

למה אין קורין [הלל] בלי דילוג בימים אחרונים של פסח כמו שעושין ימים ראשונים מפסח עצמו ... מפני שהוטבע פרעה וכל חילו בים בו ביום על דרך שאמרו ז"ל בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה, השיב להם מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני. לפיכך אין קורין אותו אלא בדילוג.

סיבות אלה משמשות גם להסביר למה אין אנו מברכים על מצות קריאת פרשת זכור, ולמה שופכים אנו יין מהכוס המלאה בסדר פסח.

1. מה בקש בעל המדרש ללמדנו? למה בקשו חז"ל להעביר את נושא המדרש מעם ישראל לעם המצרי? מה ביקשו ללמדנו בכך על אלוהים?

2. אם אסור היה למלאכים לומר שירה לפני קריעת ים סוף, למה מותר היה למשה ולבני ישראל לומר שירה אחרי קריעת הים?

3. אם אין אנו אומרים הלל שלם בשביעי של פסח בשל מותם של המצרים, למה אומרים אנו הלל שלם בכל ימי חנוכה, שגם בהם חוגגים אנו ניצחון על אויבנו?

4. מהי מטרת התפילה? האם עלינו להסיק מהגמרא שאסור להתפלל בעד מפלתם של אויבנו, אך מותר להודות על תבוסתם?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל
עורך ראשי:הרב אבינעם שרון