אחרי מות - קדושים

פרשת קדשים מורה לנו: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. אך מה טבעה של אותה קדושה?
במדרשים שונים, משווים חז"ל בין הציוויום בפרשת קדושים לבין עשרת הדברות. כך, למשל, במדרש ויקרא רבה נשאלת השאלה למה פותחת הפרשה במלים "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"? אחת התשובות המוצעות היא:
מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה: "אנכי ה' אלהיך" וכתיב הכא "אני ה' אלהיכם", "לא יהיה לך" וכתיב הכא "ואלהי מסכה לא תעשו לכם", "לא תשא" וכתיב הכא "ולא תשבעו בשמי", "זכור את יום השבת" וכתיב הכא "את שבתתי תשמורו", "כבד את אביך ואת אמך" וכתיב הכא "איש אמו ואביו תיראו", "לא תרצח" וכתיב הכא "לא תעמוד על דם רעך", "לא תנאף" וכתיב הכא" מות יומת הנואף והנואפת", "לא תגנוב" וכתיב הכא "לא תגנובו", "לא תענה" וכתיב הכא "לא תלך רכיל", "לא תחמוד" וכתיב הכא "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא רבה (וילנא) פרשה כד).
לכאורה, מצביע המדרש על תקבולת פשוטה, אך הבודק את ההקבלות מוצא כי אין הדבר תמיד כך. קיים הבדל משמעותי בין הציווי לא לרצוח והציווי "לא תעמד על דם רעך" המדבר לא על המנעות מגרימת מות אלא המחייב התנהגות מוסרית פוזיטיבית. בדומה, אין הקבלה מושלמת בין האיסור על הגנבה והחובה "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" המחייבת גם יושר ותום לב. הוא הדין גם בהקבלה שבין "לא תחמד" לבין "ואהבת לרעך כמוך".
התיאולוג הלותרני רודולף אוטו (גרמניה 1869 – 1937) דחה את הניסיון להשוות בין קדושה לבין מוסר וביקש לעמוד על מהותה הצרופה של מושג הקדושה ללא המרכיב האתי:
'קדושה' – 'הקדוש' – היא קטגוריית פרשנות והערכה ייחודית לתחום הדת. היא אמנם מועברת לתחום אחר – תחום האתיקה – אך אין היא נובעת משם...האמת יאמר, עושים אנו שימוש במילים 'קדוש', 'מקודש' (heilig) במשמעות נגזרת לחלוטין, השונה מאוד מהמשמעות המקורית. ככלל, משמעות המלה 'קדוש' היא 'כולו טוב'; היא התכונה המוסרית המוחלטת, המציינת את הטוב המוסרי המושלם...אך שימוש מקובל זה איננו מדויק. אמנם נכון שכל המשמעות המוסרית הזאת כלולה במילה 'קדוש', אך היא גם כוללת – כפי שאנו יכולים אך לחוש – משמעות יתרה ברורה, ואותה מבקשים אנו לבודד...'קדושה'...במשמעותה המקורית, ציינה אך ורק את היתרה הזאת: אם היסוד האתי נכח כלל, מכל מקום לא היה הוא מקורי ולא בטא את משמעותה הכוללת של המילה. (Rudolf Otto, The Idea of the Holy, 5)
נגד גישתו זו של אוטו, יצא ההוגה היהודי ר' מקס קדושין (ארה"ב 1895 – 1980), אשר ראה במרכיב האתי חלק עקרי בתפישה היהודית של מושג הקדושה:
חווית הקדושה היא חוויה מיסטית. יש שראו בה חוויה הנבדלת לחלוטין מכל חוויה אחרת ושאין לה כל קשר לחוויה הרגילה...המחקר שלנו סותרת טענה זו ככל שמדובר בנסיון הרבני. לרעיון הקדושה השלכות לתחום היומיומי והמעשי. הוא מביע את רעיון חיקוי האלוהים, החסד והרחמים והתרחקות מכל דבר טמא ומטמא – מעבודה זרה, ניאוף ושפיכת דמים. (Max Kadushin, The Rabbinic Mind, 176)
1. האם הציווי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" מניח זהות בין קדושת ה' וקדושת האדם? האם המושגים שווים? באיזו מובן אמור האדם להדמות לה' הלכה למעשה?
2. האם יתכן שהציווי מניח שקדושת ה' שונה בטבעה מקדושת האדם? אם כן, באיזה מובן אמורים אנו להדמות לה'? איזה סוג של קדושה אמורים אנו להשיג על-ידי הנסיון לחקות את ה'? איך מחקים את ה'?האם מצווים אנו לנהוג לפנים משורת הדין? האם לכך מתכוון המדרש? האם ניתן לצוות את מצפונו של האדם? האם זאת משמעותה של הקדושה? האם מצוות "קדושים תהיו" שוללת את חופש הבחירה?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל

האסיפה הכללית של הקהילה

חברים יקרים!

האסיפה הכללית של הקהילה תיערך ביום ג' ה-12 במאי בשעה 20:15.

בשעה19:30 נדון יחד בנושא חזון הקהילה.

וועד הקהילה.

הקהילה המסורתית הקריות

רח' דפנה 49, קומה א' - קרית ביאליק

04-8722921

שבת מתגייסים

חברים יקרים!
כמדי שנה אנו מארגנים בקהילתנו ערב שבת מתגייסים.
אנא הודיעו לנו אם אתם מכירים צעירים שקשורים לקהילה שבקרוב יתגייסו לצה"ל.
הטלפון במשרד: 872-2921 כתובתנו האלקטרונית kehila5@bezeqint.net
תודה רבה על שיתוף הפעולה!

תזריע מצורע

בפרשת לך לך (בראשית יז,ט-יב) קראנו: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר... וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם...". והנה, בפרשת תזריע (ויקרא יז, ב-ג), חוזר המקרא לכאורה על אותה מצווה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים... וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". פסוק אחרון זה, דווקא, נחשב בעיני חז"ל כמקור מצוות ברית מילה.בנושא זה של כפילות בתורה, מוצאים אנו אמירה מעניינת במשנה: "אמר רבי יהודה: והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה...? אמרו לו: בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו" (חולין ז:ו).

נראה כי התשובה לר' יהודה אומרת שאמנם ענין גיד הנשה הובא במקומו ההיסטורי, בסיפור המאבק בין יעקב לבין המלאך,שם נאמר " עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" (בראשית לב, לג), אך האיסור ההלכתי איננו נובע משם.

על כך מאיר הרמב"ם בפרושו למשנה: ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום, אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו. דוגמא לכך ... אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו.

בהשיבו לשאלה למה חייבים יהודים לקיים את המצוות, כותב פרופ' הרב יצחק דורף:התורה מספקת מספר תשובות לשאלה זו, אך הנפוצה ביותר היא פשוט כי ה' ציווה עלינו בסיני לעשות כן. שם גילה רצונו לנו...יתרה מזו, עקב מאורע זה מחוייבים היהודים להלכה לכל הדורות הבאים: "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְקֹוָק אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְקֹוָק עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" דברים ה, ג-ד). (Eliott N. Dorff, Conservative Judaism: Our Ancestors to Our Descendants)

לאחר סקירת האפשרויות השונות, מסכם פרופ' הרב דוד גולינקין:ישנן עוד תשובות אפשרויות רבות לשאלה "למה לקיים את ההלכה?" אך בשורה התחתונה, ביהדות "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" [אבות א:יז]. כפי שהאיר בזמנו פרופסור לוי גינזבורג, להלכה חשיבות יסודית הרבה מעבר לחשיבות ההגדה (החומר הלא משפטי), היות והרעיון בר חלוף אך המעשה מתקיים. ללא העשייה היהודית, כלום לא נותר. (David Golinkin, Halakha for Our Time, 16)

1. מה חשיבותה של המסורת בחיים היהודיים? האם המסורת מחייבת? האם ניתן להגשים את רעיון היהדות במלואו, מהבחינה הפרטית והחברתית, על-פי מסורת ומנהגים בלבד?

2. למה סבורים חז"ל שיש צורך במקור נוסף על המסורת כדי לחייב את קיום המצוות? מה החשיבות בלהיות "מצֻווה"?

3. האם מספיק להיות "מצֻווה"? מה הוא היחס בין המסורת לבין הציווי?

4. איזו חשיבות יש לרעיון ה'ברית' לעניין החובה לקיים את המצוות? האם לרעיון זה חשיבות מעבר להטלת חובת ציות?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל

הזמנה לטקס בת מצווה

טקס יום השואה

שמיני

בפרשת שמיני קוראים אנו אודות מותם המיסתורי של שני בני אהרן: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (ויקרא ט, כד – י, ג)

בהפטרה לפרשה, קוראים אנו אודות עוד מוות בלתי מובנת: וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה': וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי: וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ: (שמואל ב: ו, ו-יא)

במדרש כתוב: “שלשה דברים שישראל מתרעמין עליהם והיו אומרים מיני פורענות הן ואלו הן: הקטורת והארון והמטה. אמרו הקטורת הזו של פורענות היא, היא הרגה נדב ואביהוא שנאמר: ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא (ויקרא י א), לכך ידעו כל ישראל שהיא של כפרה שנאמר: ויתן את הקטרת ויכפר על העם (במדבר יז יב). אמרו הארון הזה של פורענות הוא, הוא הכה את עזא שנאמר: ויחר אף ה' בעזא (שמואל ב': ו, ז) הכה באנשי בית שמש שנאמר: ויך באנשי בית שמש (שמואל א': ו, יט), לכך ידעו ישראל של ברכה הוא עתה שנאמר: וישב ארון ה' בית עובד אדום ויברך ה' את עובד אדום וגו' ויגד למלך דוד לאמר וילך דוד ויעל וגו'” (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויסע פרשה ו).

בגמרא, מתייחס ר' יוחנן להתנהגות אשר הביאה למותו של עזה: “וימת שם עם ארון האלהים – אמר ר' יוחנן: עוזא בא לעולם הבא, שנאמר: עם ארון האלהים, מה ארון לעולם קיים, אף עוזא בא לעולם הבא” (סוטה לה ע"א).

אך אם בהתנהגותו עזה לא נפל פגם, למה הומת? מסביר פרופ' אורי אלטר: "ככסא ה' עלי אדמות, טעון הארון בכוח אלוהי נורא (השווה שמואל א', ו). הנוגע בו, הגם בניסיון למנוע השמטתו מהעגלה, מסתכן כי יכלה בכוח הטמון בו, כאילו בא במגע עם קו מטח גבוה. זעמו של ה' כלפי עזה מביאה לתגובה זועמת (הכתוב משתמש באותו פועל 'ויחר') מצד דוד, אשר מטרתו סכלה וכעת תוהה שמא לעולם לא יצליח להביא את סמל ומוקד כוחו של ה' אל בירתו החדשה" (Robert Alter, The David Story: A Translation with Commentary of 1 and 2 Samuel).

1. מה היה חטאם של בני אהרן? מה היה חטאו של עזה? האם יתכן שלא חטאו אלה כלל? האם יתכן, כפי שמפרש אבן עזרא את המלים 'וימותו לפני ה'', שנדב ואביהו "חשבו שיעשו דבר רצוי לפניו"?

2. פרופ' אלטר, הסבור שסיפור עזה הוא "סיפור קדום אשר אינו עומד בקטגוריות מוסריות מאוחרות יותר", תולה את מותו של עזה בכוח האינהרנטי של הארון. האם גישה זאת יכולה גם להסביר את מותם של בני אהרן? האם נכונה ההנחה שאין הסיפור תואם את המוסר המקראי? האם גישת הגמרא, אשר לפיה נראה עזה כצדיק, מחזקת או מחלישה הנחה זו?

3. בפסוק האחרון לפני פרשת מות בני אהרן, משמשות המלים ' וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל ' כתאור לנס, ומיד לאחר מכן, משמשות אותן מלים ממש כדי לתאר את מות בני אהרן. האם דברי המכילתא מספקים הסבר לתקבולת זו?

4. בתגובה למות בניו, שותק אהרן. בהמשך הפרשה, מסרב אהרן לאכול מקרבן החטאת, תוך שהוא מסביר: "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'". האם יש דמיון בין תגובה זו של אהרן לבין תגובת דוד למותו של עזה?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל

גילוח זקנים

בעקבות מכתבו של הרב אנדי סאקס לשר הביטחון ולרמטכ"ל, שודרה הבוקר בגלי צה"ל כתבה אודות 'פרשת הזקנים' של גרעין נוע"ם שלנו. לכניסה לחץ כאן

בר מצווה

סבסטיאן חבס
תאריך בר מצווה 18/4/2009, כד ניסן תשס"ט

פרשת צו - שבת הגדול

שבת זו, העשירי לחודש ניסן, נקראת שבת הגדול. למה מכונה השבת לפני חג הפסח 'הגדול'?
במסכת שבת (פ"ז ע"ב) קוראים אנו:"ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהם, ובחמישה עשר יצאו, ולערב לקו בכורות...ואותו היום חמישי בשבת היה." ובספר שמות (יב, ג) קראנו: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת." אם ישראל יצא ממצרים ביום חמישי החמשה עשר לחודש ניסן, כי אז " בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה" מתייחס לשבת לפני חג הפסח, הוא שבת הגדול.

ומה הגדולה באותה שבת? מסביר המדרש:

בשעה שאמר הקב"ה למשה לשחוט הפסח, אמר לו משה: רבון העולם הדבר הזה היאך אני יכול לעשות? אי אתה יודע שהצאן אלהיהן של מצרים הן, שנאמר (שמות ח, כב) "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו"? אמר לו הקב"ה: חייך! אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם שאודיע להם שאין אלהיהם כלום (שמות רבה (וילנא) פרשה טז סימן ג).
מסביר ר' יעקב בן אשר 'בעל הטורים' (ספרד 1270-1340):

שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול והטעם לפי שנעשה בו נס גדול... ונמצא שי' בחדש היה שבת ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו ושאלום המצריים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצוות השם עלינו. והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר. ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול (טור, אורח חיים סימן תל).

דעה אחרת מצביעה על ההפטרה שנבחרה ליום זה, פרשה שאולי נבחרה לאור המסורת "בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל" (ראש השנה י"א ע"א), בה כתוב: " הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (מלאכי ג, כג). לפי זה, שבת זו היא שבת 'הגדול' בדומה לשבת 'שובה' ושבת 'נחמו'.

הסבר אחר מציע שבולי הלקט (ר' צדקיה בן אברהם הרופא, איטליה – 1210 - 1275):

טעם אחר, לפי שמאחרין העם בשבת שלפני הפסח לשמוע הדרשה עד אחר חצות סמוך למנחה, עד שדורשין שם הלכות ביעור והלכות שמירת המצות... ומושך הרבה והעם אינן נפטרין לבתיהן עד שישמעו שיגמור [את הכל] שאם לא ישמעו עכשיו אימתי ישמעו הרי פסח יבא בשבוע זאת שלאחר שבת ... ומפני משך זה נראה בעיני העם היום גדול וארוך יותר מיום אחר ועל כן קראו לשבת זה שבת הגדול (ספר שבולי הלקט, סדר פסח, סימן רה).

1. איזה קשר רואה המדרש בין חג הפסח לבין השבת שלפניו? למה היה צורך "שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם"?

2. במה שונה הסברו של הטור מהמדרש? מה מהות הנס אשר אירע בשבת לפי המדרש ומה מהותו לפי הטור? האם הביטוי לגדולה באה במעשיהם של בני ישראל, באמונתם הגדולה ובהתנהגותם האמיצה או שמא בתגובת המצרים ובהוכחת גדולת אלהי ישראל?

3. האם שחרור משעבוד מצרים היה תלוי בהשתחררות מתרבות מצרים ומעבודה זרה?

4. כמו ההסבר באשר למקור השם "גדול" בהפטרה, נראה כי גם ספר שבולי הלקט מנסה להתמודד עם שאלה שאיננה מוצאת תשובה ברורה במקורות, והיא: למה מייחסים אנו חשיבות דווקא ל'שבת' הגדול ולא ליום העשירי לניסן כיום הגדול? מה מיוחד דווקא בשבת זו?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל

גלעד שליט

תוספת להגדה של פסח הבן החמישי