שבוע לאחר תשעה באב חוגגים בישראל את יום ט"ו באב – יום המכונה בימינו בכנוי הפופולרי "חג האהבה". מה מקור "חג" זה?
בשולחן ערוך (ר' יוסף קארו 1488 – 1575) נאמר על יום זה רק: "נהגו שלא ליפול על פניהם [לא לומר תפילת תחנון] בט"ו באב" (אורח חיים סימן קלא:ו), ומסביר המשנה ברורה (ר' ישראל מאיר הכהן, "החפץ חיים", 1838 – 1933) שם: "בט"ו באב - דבגמרא איתא שהיה יום טוב גדול בזמן המקדש", כלומר, יודעים אנו מהגמרא שבימי בית המקדש היה ט"ו באב "יום טוב גדול", אך עולה מדברי המשנה ברורה שכיום כבר אין הדבר כך. מה היה מקור השמחה הגדולה של ימי בית המקדש ומהו בימינו?
במשנה במסכת תענית (ד:ח) כתוב: "אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין ... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך...". מכאן אולי ראשית תשובה למה "חג האהבה" דווקא, אך למה חוגגים בכלל "חג" כלשהו ביום זה?
בגמרא (תענית ל ע"ב – לא ע"א, בבא בתרא קכא) מוצאים אנו ששה טעמים לשמחת ט"ו באב:
1. "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה", דהיינו, הוסר האיסור שנקבע בענין בנות צלפחד: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים" (במדבר לו,ו).
2. "יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר [בענין "הפלגש בגבעה"] 'וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה'" (שופטים כא,א).
3. "יום שכלו בו מתי מדבר... וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם (דברים ב, טז)". כלומר, ביום זה מתו אחרוני דור המדבר. רעיון זה קשור למסורת "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ" (תענית כט ע"א), ודברי מדרש איכה רבה לפיהם מתו חמשה עשר אלף מדור המדבר כל שנה ביום ט' באב.
4. "יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות [משמרות] שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו". המדובר בהסרת המחסומים שהקים ירבעם על-מנת למנוע הגעה לירושלים: "וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד: אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה" (מלכים א' יב, כו-כז).
5. "יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה" לאחר מרד בר כוכבא.
6. "יום שפסקו מלכרות עצים למערכה, דתניא: רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין". כלומר, מיום זה לא כרתו עצים לשימוש בבית המקדש כי כבר לא ניתן היה ליבשו כראוי.
שני הטעמים הראשונים קשורים באחדות ישראל ובהורדת "מחסומים" המפרידים בין חלקי העם. שני הטעמים הבאים דנים בהורדת "מחסומים" המונעים שלמות רוחנית. הטעם הששי קשור לטבע שאיננו קשור להיסטוריה אלא עצמאי ממנו, ואילו הטעם החמישי מדבר על ארוע שהתרחש לאחר חורבן בית המקדש ולאחר חורבן ירשלים.
1. ניכר מעצם ריבוי הטעמים שגם חז"ל לא ידעו את הסיבה המקורית לשמחת ט"ו באב, ולכן הביאו הסברים שונים המדגישים ערכים שונים. באיזו דרך משתמשים חז"ל בארועי העבר על-מנת להעניק רלוונטיות עכשווית ליום ט"ו באב?
2. קיימת בעיה בענין "מתי המדבר" כי הרי, לכאורה, פסק המוות ביום ט' באב ולא ביום ט"ו באב. בפרוש התוספות במסכת בבא בתרא מסבירים: "ולפי שהיו אבלים עד מקצת יום של ט"ו", כלומר, לא פסקה המוות ביום ט"ו באב אלא ביום ט' באב, ואילו ביום ט"ו באב קמו האבלים מאבלות שבעה על מותם של אחרוני דור המדבר. האם גישה זו, הבאה ליישב סתירה, גם מוסיפה לרלוונטיות של ט"ו באב? האם הקשר בין ט' באב לט"ו באב מוסיף משמעות לט"ו באב גם בימינו?
3. הטעם הששי קושר את משמעות היום לארוע טבעי המשפיע על עבודת המקדש. האם יש כאן אולי נסיון "להכשיר" "חג טבע" קדום על-ידי קשירתו לפולחן בית המקדש?
4. לכאורה, הטעם חמישי מפנה במודע לארוע שהתרחש לאחר חורבן בית המקדש כדי להסביר את המשמעות של "יום טוב גדול בזמן המקדש". מה מטרתו של טעם זה?
5. ומה בין כל זה ל"חג האהבה"? הטעם השני מקשר בין מנהג ט"ו באב של "בנות ירושלים" המובא במשנה לבין עניין מציאת נשים לבני שבט בנימין, שם נאמר: "וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה ... וַיְצַוּוּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים: וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן" (שופטים כא, יט-כא). על-פניו נראה שקשר זה אננו קשר הסטורי. למה בקשו חז"ל לקשר בין הדברים? איך ראוי לתת בטוי לקשר הזה בימינו?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל
יום חמישי, 22 ביולי 2010
יום ראשון, 18 ביולי 2010
דברים - שבת חזון
ההפטרה של פרשת דברים נבחרה כהפטרה לשבת שלפני צום תשעה באב ("שבת חזון") ולכאורה – כפי שמוסבר בהקדמה להפטרה בחומש עץ חיים – אין היא קשורה לפרשת דברים אלא למגילת איכה. יחד עם זאת, המעיין היטב ימצא קשרים מעניינים. למשל, המלה "איכה" המופיעה בהפטרה בפסוק "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (א, כא) אמנם מזכירה את הפסוק "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם (איכה א, א), אך מלה זו – הנדירה יחסית בתנ"ך והמופיעה בתורה אך ורק בספר דברים – מופיעה גם בפרשה שלנו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים, א, יב).
בנוסף לקשר מלולי זה, יש גם קשר רעיוני בין דברי הנביא לבין האמור בפרשה בנושא משפט וצדק. בפרשה כתוב: בפרשת דברים כתוב: "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ: לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא ..." (דברים א, טז-יז). והנה אומר הנביא ישעיהו: "לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו א, יז); "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" (א, כא); "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (א, כג). ברוח דברים אלה, מסתיימת ההפטרה בפסוקים: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א, כו-כז). הרושם המתקבל הוא שכוונת המלים "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה" היא לאותם שופטי הצדק עליהם דובר בפרשה.
אך מה כוונת המלים "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה"? הפסוק אהוב על שפטי בית המשפט העליון, והוא גם זוכה לעשרות אלפי אזכרות במנועת החיפוש "גוגל", אך מה משמעותו?
על-פי הפרוש של פרופ' א"ש הרטום (1887 – 1965) בסדרה הפופולרית תנ"ך זהב: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה – רק על ידי שלטון המשפט תוכל ציון להנצל. וְשָׁבֶיהָ – יושביה (השוה תהלים כג,ו ושבתי=וישבתי) ינצלו בִּצְדָקָה – על ידי הצדקה, כלומר הצדק שיעשו בה".
חומש עץ חיים מציע את הפרוש הבא: “Zion shall be redeemed with justice; Her repentant ones with righteousness” כלומר: "ציון תִּפָּדֶה באמצעות צדק, ואלה שיחזרו בתשובה יפדו במעשי צדק". בכך, למעשה, בוחר הפרוש בדרך בה הובן הפסוק על-ידי התרגומים הנוצריים הקלאסיים. בתרגום המוכר כ"נוסח המלך ג'יימס החדש" (New King James Version) כתוב: “Zion shall be redeemed with justice, and her penitents with righteousness” ואילו ב-Revised Standard Version כתוב: “Zion shall be redeemed by justice, and those in her who repent, by righteousness.”. בכל אלה, מוצאים אנו הסכמה באשר למשמעות המלים "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה" ואילו לענין משמעות "וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" גדר המחלוקת היא האם את המלה "שבים" יש להבין במשמעות הפשוטה של "יושבים" או שמא יש להעניק לה משמעות דתית ולהבינה במשמעות של "שבים" במובן הרוחני, כלומר "חוזרים בתשובה". גישה אחרונה של התרגומים נוצריים גם תואמת את גישתו של רש"י (1040 – 1105) המסביר: "וְשָׁבֶיהָ – עושי תשובה שבתוכה".
לעומת גישות אלה, מוצאים אנו גישה שונה לחלוטין במדרש, גישה שאולי הולמת במיוחד את שבת חזון:ומנין אתם אומרים שבזכות הצדקה הגאולה באה ובית המקדש נבנה? שכן אומר ישעיהו "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" – "בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה" זו הגאולה, "וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" אלו הגליות, שבזכות הצדקה הגליות מתכנסות (מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) פרשה א סימן טו).
גישה זו אומצה על-ידי רד"ק (ר' דוד קמחי, 1160 – 1235) אשר הסביר: "במשפט שיעשו ישראל, תִּפָּדֶה כלומר יפדו הם וישובו לה, ובצדקה שיעשו ישובו לה הגולים ממנה, זהו וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". על-פי גישה זו, אין המדובר בהתנהגות היושבים בציון, ולא בחזרתם הרוחנית, אלא רואה הנביא את החזרה הפיזית של עם ישראל לציון.
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל
בנוסף לקשר מלולי זה, יש גם קשר רעיוני בין דברי הנביא לבין האמור בפרשה בנושא משפט וצדק. בפרשה כתוב: בפרשת דברים כתוב: "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ: לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא ..." (דברים א, טז-יז). והנה אומר הנביא ישעיהו: "לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו א, יז); "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" (א, כא); "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (א, כג). ברוח דברים אלה, מסתיימת ההפטרה בפסוקים: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א, כו-כז). הרושם המתקבל הוא שכוונת המלים "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה" היא לאותם שופטי הצדק עליהם דובר בפרשה.
אך מה כוונת המלים "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה"? הפסוק אהוב על שפטי בית המשפט העליון, והוא גם זוכה לעשרות אלפי אזכרות במנועת החיפוש "גוגל", אך מה משמעותו?
על-פי הפרוש של פרופ' א"ש הרטום (1887 – 1965) בסדרה הפופולרית תנ"ך זהב: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה – רק על ידי שלטון המשפט תוכל ציון להנצל. וְשָׁבֶיהָ – יושביה (השוה תהלים כג,ו ושבתי=וישבתי) ינצלו בִּצְדָקָה – על ידי הצדקה, כלומר הצדק שיעשו בה".
חומש עץ חיים מציע את הפרוש הבא: “Zion shall be redeemed with justice; Her repentant ones with righteousness” כלומר: "ציון תִּפָּדֶה באמצעות צדק, ואלה שיחזרו בתשובה יפדו במעשי צדק". בכך, למעשה, בוחר הפרוש בדרך בה הובן הפסוק על-ידי התרגומים הנוצריים הקלאסיים. בתרגום המוכר כ"נוסח המלך ג'יימס החדש" (New King James Version) כתוב: “Zion shall be redeemed with justice, and her penitents with righteousness” ואילו ב-Revised Standard Version כתוב: “Zion shall be redeemed by justice, and those in her who repent, by righteousness.”. בכל אלה, מוצאים אנו הסכמה באשר למשמעות המלים "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה" ואילו לענין משמעות "וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" גדר המחלוקת היא האם את המלה "שבים" יש להבין במשמעות הפשוטה של "יושבים" או שמא יש להעניק לה משמעות דתית ולהבינה במשמעות של "שבים" במובן הרוחני, כלומר "חוזרים בתשובה". גישה אחרונה של התרגומים נוצריים גם תואמת את גישתו של רש"י (1040 – 1105) המסביר: "וְשָׁבֶיהָ – עושי תשובה שבתוכה".
לעומת גישות אלה, מוצאים אנו גישה שונה לחלוטין במדרש, גישה שאולי הולמת במיוחד את שבת חזון:ומנין אתם אומרים שבזכות הצדקה הגאולה באה ובית המקדש נבנה? שכן אומר ישעיהו "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" – "בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה" זו הגאולה, "וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" אלו הגליות, שבזכות הצדקה הגליות מתכנסות (מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) פרשה א סימן טו).
גישה זו אומצה על-ידי רד"ק (ר' דוד קמחי, 1160 – 1235) אשר הסביר: "במשפט שיעשו ישראל, תִּפָּדֶה כלומר יפדו הם וישובו לה, ובצדקה שיעשו ישובו לה הגולים ממנה, זהו וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". על-פי גישה זו, אין המדובר בהתנהגות היושבים בציון, ולא בחזרתם הרוחנית, אלא רואה הנביא את החזרה הפיזית של עם ישראל לציון.
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל
יום רביעי, 7 ביולי 2010
מטות מסעי
בפרשת מטות, מבקשים בני ראובן, גד וחצי שבט מנשה להשאר בעבר הירדן. משה מביע מורת רוח מבקשה זו: "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל: כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה" (במדבר לב, יד-טו). שלושת השבטים משיבים: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה" (לב, יז-יט).
המשך הסיפור מובא בסוף ספר יהושע. שם למדים אנו: "אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי לְכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם: לֹא עֲזַבְתֶּם אֶת אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (יהושע כב, א-ג). לאור העובדה ששלושת השבטים עמדו בהבטחתם, שולח אותם יהושע לדרכם, באומרו: "רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (כב, ה).
והנה בדרכם חזרתם אל עבר הירדן: "וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה". ובתגובה: וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִנֵּה בָנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶל מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא" (כב, י-יב).
כתרופה לחשד שמא פנו בני שלושת השבטים לעבודת אלילים, ולמנוע מלחמת אחים, מציעים מנהיגי ישראל את ההצעה הבאה: "וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ וּבַה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אַל תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ" (כב, יט).
1. ממה חושש משה כאשר פונים אליו נציגי שלושת השבטים? האם תשובתם משיבה לחששותיו?
2. ממה חשש יהושע והאם באומרו "רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה..." מבקש יהושע לברך או להזהיר את שלושת השבטים?
3. ממה חששו בני ישראל בשמעם שבני שלושת השבטים הקימו מזבח? מה מיוחד בהצעת מנהיגי ישראל לאחיהם מעבר הירדן?
4. בפרשת מטות מתבקשים בני שלושת השבטים להגן על אחיהם העוברים את הירדן כתנאי להשארותם בעבר הירדן המזרחי ואילו בספר יהושע מבקשים בני ארץ ישראל להגן על יושבי עבר הירדן בחזרתם אל עבר הירדן מזרחה. מה ניתן ללמוד מסיפורים אלה על הקשר המיוחד בין עם ישראל לארץ ישראל? מה מלמדים אותנו שני הסיפורים על מהות הקשר בין עם ישראל היושב בציון לבין עם ישראל היושב מחוץ לארץ ישראל? האם ניתן למצוא צדדים משותפים בין שני הסיפורים התנכיים לבין הגישות ליחסי ישראל והתפוצות בזמננו?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל
המשך הסיפור מובא בסוף ספר יהושע. שם למדים אנו: "אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי לְכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם: לֹא עֲזַבְתֶּם אֶת אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (יהושע כב, א-ג). לאור העובדה ששלושת השבטים עמדו בהבטחתם, שולח אותם יהושע לדרכם, באומרו: "רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (כב, ה).
והנה בדרכם חזרתם אל עבר הירדן: "וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה". ובתגובה: וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִנֵּה בָנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶל מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא" (כב, י-יב).
כתרופה לחשד שמא פנו בני שלושת השבטים לעבודת אלילים, ולמנוע מלחמת אחים, מציעים מנהיגי ישראל את ההצעה הבאה: "וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ וּבַה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אַל תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ" (כב, יט).
1. ממה חושש משה כאשר פונים אליו נציגי שלושת השבטים? האם תשובתם משיבה לחששותיו?
2. ממה חשש יהושע והאם באומרו "רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה..." מבקש יהושע לברך או להזהיר את שלושת השבטים?
3. ממה חששו בני ישראל בשמעם שבני שלושת השבטים הקימו מזבח? מה מיוחד בהצעת מנהיגי ישראל לאחיהם מעבר הירדן?
4. בפרשת מטות מתבקשים בני שלושת השבטים להגן על אחיהם העוברים את הירדן כתנאי להשארותם בעבר הירדן המזרחי ואילו בספר יהושע מבקשים בני ארץ ישראל להגן על יושבי עבר הירדן בחזרתם אל עבר הירדן מזרחה. מה ניתן ללמוד מסיפורים אלה על הקשר המיוחד בין עם ישראל לארץ ישראל? מה מלמדים אותנו שני הסיפורים על מהות הקשר בין עם ישראל היושב בציון לבין עם ישראל היושב מחוץ לארץ ישראל? האם ניתן למצוא צדדים משותפים בין שני הסיפורים התנכיים לבין הגישות ליחסי ישראל והתפוצות בזמננו?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל
הירשם ל-
רשומות (Atom)