הורים וילדים יקרים

קבלת שבת לילדים תתקיים מעתה - אחת לחודש
על הפעילות תבוא הודעה מראש..

פרשת קרח

בעולם העתיק, מצבת נצחון (ביוונית τρόπαιον בלטינית tropaeum), ועליה השריון וכלי הנשק של האויב המובס, הוצבה כאות אזהרה לאויבים והוקדשה לאל כמתנת תודה לנצחון. נראה שכך, למשל, נהגו הפלישתים עם כליו של שאול: "וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת" (שמואל א' לא, י). וכנראה שבדרך דומה נהג דוד לאחר נצחונו על הֲדַדְעֶזֶר מלך צובה, שם מסופר: "וַיִּקַּח דָּוִיד אֵת שִׁלְטֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הָיוּ עַל עַבְדֵי הֲדַדְעָזֶר וַיְבִיאֵם יְרוּשָׁלִָם" (דברי הימים א' יח, ז).

אין זה מפתיע, אם כן, שלאחר נצחונם של משה ואהרן על מאתים וחמישים מקריבי הקטרת של עדת קרח, הוקדשו מחתותיהם לה', כמוקבל על-פי מנהגי העולם הקדום:

אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ: זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ (יז, ג-ה).

יחד עם זאת, בנוסף למטרה המפורשת של אזהרה, מצוינת קדושת המחתות וראו חז"ל בהקדשת המחתות לצפוי המזבח גם מסר חיובי. כך, בחיפוש אחר אסמכתא לכלל ההלכתי "מעלין בקודש ולא מורידין" מסבירה הגמרא:

ומנלן דמעלין? אמר רבי אחא בר יעקב, דאמר קרא: "את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל", בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח (תלמוד בבלי מסכת מנחות צט:א).

כלומר, המחתות של קרח ועדתו הועלו בקדושתן ומכלי עזר הפכו הן לחלק מהמזבח עצמו.

1. ברור איך תליית שריון האויב וכליו באמצע שדה הקרב, כפי שנהגו היוונים, עשויה להרתיע . ואף ניתן להבין איך הצגתם במקדש – כפי שנהגו הפלישתים והרומאים – שימש גם להפגין כח ולהזהיר אויבים פוטנציאלים. האם הפיכת "נשק" האויב לחלק מכלי הקודש משיגה אותן מטרות ומעבירה אותם מסרים?

2. כלי הנחושת של בית המקדש נעשו משלל שלקח דוד: "וּמִטִּבְחַת וּמִכּוּן עָרֵי הֲדַדְעֶזֶר לָקַח דָּוִיד נְחֹשֶׁת רַבָּה מְאֹד בָּהּ עָשָׂה שְׁלֹמֹה אֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת הָעַמּוּדִים וְאֵת כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת" (דברי הימים א' יח, ח). האם יציקת כלי המקדש ממתכת שנלקחה כשלל דומה לצפוי המזבח במחתות? האם סמליות השלל דומה לסמליות של המחתות? האם גם השלל "עולה בקודש" או האם הוא רק ממוחזר?

3. הגמרא מניחה שהמחתות של עדת קרח היו תשמישי קדושה ולכן היה צורך להתייחס אליהם בכבוד. אך מעיר הרמב"ן (1194 -1270): "קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקריב בחוץ באיסור אינו מקודש". כלומר, המחתות של עדת קרח לא היו תשמישי קדושה כלל אלא תשמישי עבירה. למה, אם כן, נחשבו המחתות לקדושות וראויות לכבוד? האם, כפי שמציע רמב"ן, "הם הקדישו אותם לשמים לפי שחשבו שיענה אותם האלהים". היתכן שקדושת המחתות נבעה מכוונתם המוטעית של קרח ועדתו ומחטאם? מה ניתן ללמוד מגישה כזאת?

4. הגמרא במנחות ממשיכה בעוד דרשה הקשורה לרעיון שמעלין בקודש ולא מורידין: "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן" (דברים י, ב) - תני רב יוסף: מלמד, שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון. מכאן, לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגין בו מנהג בזיון". למה הביאה הגמרא מדרש זה מיד בהמשך לדברים אודות עדת קרח וקדושת המחתות? האם אמורים אנו לראות קשר בין הדברים ולהסיק מסקנה ערכית?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל

פרשת שלח לך

"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא, 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (ויקרא כב, לב) - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" (תלמוד בבלי מגילה כג:ב; והשווה ברכות כא:ב, סנהדרין עד:ב). כלומר, על פסוק זה סמכו חז"ל בקבעם את הצורך במנין של עשרה. אך למה עשרה דווקא? את הצורך בעשרה לומדים חז"ל מפסוק בפרשת שלח לך: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת" (במדבר יד, כז). אומרת הגמרא: "מה להלן עשרה - אף כאן עשרה" (שם). דהיינו, מנין מורכב מעשרה, כי מנין המרגלים שהוציאו דיבת הארץ היה עשרה.

על-מנת להגיע למסקנה זו, מסמתכת הגמרא לא רק על עדת המרגלים, אלא גם על עדת קרח:

וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? [מה המשמעות? כלומר, איך לומדים את זה?] דתני רבי חייא: אתיא "תוך" "תוך" [הדבר נלמד מגזרה שווה מהמלים "תוך" "תוך"], כתיב הכא "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וכתיב התם "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה" (במדבר טז, כא), ואתיא "עדה" "עדה" [והדבר נלמד גזרה שווה למלים "עדה" "עדה"], דכתיב התם "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת", מה להלן עשרה - אף כאן עשרה (שם)
.
נשאלת השאלה: אם בקשו חז"ל לבסס את המספר על מקור מקראי, האם היה צורך להסתמך על גזרה שווה כפולה ומאולצת כל כך? האם לא ניתן היה למצוא אסמכתא פשוטה יותר? ואכן, בתלמוד הירושלמי מוצאים אנו גישה שונה:

אמר רבי סימון: נאמר כאן "תוך" ונאמר להלן "תוך", "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים" (בראשית מב, ה), מה "תוך" האמור להלן עשרה אף כאן עשרה. אמר ליה רבי יוסי בי ר' בון, כי אם מ"תוך" את יליף לה [אם אתה לומד מ"תוך"] סגין אינון [יש הרבה], אלא נאמר כאן "בני ישראל" ונאמר להלן "בני ישראל", מה "בני ישראל" שנאמר להלן עשרה אף כאן עשרה (ברכות פרק ז [דף י טור ד], מגילה ד [עה/ב], סנהדרין א [יט/ג], והשווה , בראשית רבה (וילנא) פרשה צא).

גם על-פי גישה זו המובאת בירושלמי, ההשוואה מאולצת, כפי שברור מהטענה של ר' בון (ר' אבא), הטוען שיש הרבה מקרים בתורה בהם מופיע המלה "תוך" ועל-כן עדיף להסתמך על המלים "בני ישראל". טענה זאת רחוקה מלהיות משכנעת כי הרי מספר המופעים של המלים "בני ישראל" גדול לאין ערוך ממספר המופעים של המלה "תוך". ואמנם בהקשר של הירידה למצרים כתוב " וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם" (בראשית מב, ג), אך על-פי רוב אין המלים "בני ישראל" מצביעות על עשרה בני אדם בלבד אלא על עם גדול ורב. יחד עם זאת, כותב ר' בחיי בן אשר (1255 – 1340):

ועוד הוכיחו רז"ל מן הכתוב הזה שכל דבר שבקדושה צריך עשרה והוא שאמרו בברכות (כא ב): אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה", שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', וכתיב התם: (במדבר טז, כא) 'הבדלו מתוך העדה', מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ופירש ר' יעקב שאין נוסחא זו מדוקדקת שאין להביא ראיה מעשרה מרגלים לדבר שבקדושה, אבל עיקר הנוסחא היא כן: אתיא "תוך" "תוך", כתיב הכא: "'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ", וכתיב התם: (בראשית מב, ה) "לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים", מה להלן עשרה אף כאן עשרה", ועכשיו יביא ראיה מעשרה אחי יוסף שהיו צדיקים לדבר שבקדושה (פרוש רבינו בחיי על ויקרא כב, לב).

לפי גישה זו, המובאת על-ידי ר' בחיי, הקושי בגזרה השווה איננו בהיותה מאולצת, אלא בכך שאין זה ראוי לבסס דבר שבקדושה על מקורות שלילים, כמו עשרת המרגלים אשר הוציאו את דיבת הארץ וקרח ועדתו, אלא יש למצוא לו בסיס במקור חיובי.

1. למה בקשו חז"ל לבסס את המספר הדרוש למנין דווקא על שני מקורות שליליים? איזה מסרים ערכיים ניתן ללמוד מגישה זו? האם הנסיון לבסס את הדרישה על אחי יוסף מוצלח יותר? האם, באותו שלב של הסיפור, אפשר באמת לתאר את עשרת האחים כ"צדיקים"?

2. על שמירת הרע לצד הטוב, מוצאים אנו מדרש המתייחס לשינוי שמו של יהושע בן נון, עליו מסופר בפרשת שלח לך (יג, טז). מסופר במדרש שדוד המלך ביקש מה' למחוק את עניין בת שבע מהתנ"ך, על מנת שלא ייזכר כחוטא. על-פי המדרש, ה' השיב: "אי אפשר. ומה [האות] יו"ד שנטלתי מ[השם] "שרי" עומד וצווח כמה שנים, עד שבא יהושע והוספתי לו [את האות יו"ד], שנאמר: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ, כל הפרשה כולה על אחת כמה וכמה" (ילקוט שמעוני תהלים רמז תרעז). למה ראו חז"ל חשיבות כה רבה בשמירת הרע לצד הטוב?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל

בר מצווה-29.5.2010 ט"ז בסיון התש"ע

יאיר לונדינסקי

יום לימוד נשים מסורתיות ארצי במכון שכטר בירושלים

ליום לימוד נשים מסורתיות ארצי במכון שכטר בירושלים

נשות הקהילה מוזמנות להשתתף ביום לימוד נשים מסורתיות ארצי שיתקיים ביום שישי ה 18/6 , במכון שכטר ירושלים .
הכנס מתקיים ב4 שפות : עברית , אנגלית , ספרדית ורוסית .
נא לבחור סדנאות ולהירשם בהקדם אצל פטריסיה (כדי שנוכל להיערך ) בדוא"לstern.patricia@gmail.com , במשרד , או בקהילה.
הסעה מובטחת עבורנו (ללא חיפה) מותנית במספר המשתתפות .
דמי השתתפות (כולל הסעה) 50 ₪ לותיקות , 35 ₪ לעולות חדשות .
טופס הרשמה ורשימת מרצים

בברכה
פטריסיה שטרן

הזמנה לקידוש מיוחד

החל מתחילת יוני הרב יכהן כרב קהילת אשל אברהם , הקהילה המסורתית בבאר שבע .
ביום שישי הקרוב , ה 28/5/2010 , ט"ז בסיוון תש"ע
כולנו נאחל הצלחה למשפחת בלטר ,
בקידוש מיוחד שיערך לכבודם , מיד אחרי קבלת שבת

בברכת הצלחה
הועד הקהילה המסורתית הקריות

פרשת בהעלתך

אי רצונו של משה להנהיג והספקות אשר עלו בלבו באשר להתאמתו לתפקיד ידועים: "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי" (שמות ד, א) אומר משה כאשר נבחר כמנהיג. "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי" (יז, ד) אומר משה במסה ומריבה. והנה, בפרשה שלנו אומר משה: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (במדבר יא, יד-טו).

על המלים "וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" כותב רש"י: "ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכינה הכתוב. וזה אחד מתקוני סופרים בתורה לכינוי ולתקון הלשון". כלומר, לדעת רש"י (המתבסס על דברי המדרש (תנחומא (וורשא) פרשת בשלח טז), אמור היה להכתב "ברעתם", דהיינו, שוב, כמו בעבר, עומד משה בפני משבר מנהיגות בשל אופיו הקשה של העם. אין ביכולתו להנהיג את העם הקשה והעקש הזה. אך לעומת רש"י, כותב אבן עזרא: "עוד ברעה שאני בה, ואין צורך לתיקון הסופרים". כלומר, לדעת אבן עזרא, דברי משה כאן משקפים את אכזבתו מעצמו, מכשלונו בביצוע המשימה אשר הוטלה עליו.

גם מנהיגים אחרים בקשו לסיים את חייהם לאור הקושי במילוי משימתם. לאחר העימות עם כהני הבעל בכרמל והריגתם, שולח איזבל מסר לאליהו הנביא: "וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם" (מלכים א' יט, ב). אליהו בורח על נפשו ומתפלל: "וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי" (יט, ד).

לאחר שאומר ה' לירמיהו "אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ" (ירמיהו טו, א), הנביא הנרדף והמאוים בשל נבואתו מצטער על שנולד: "אוֹי לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל הָאָרֶץ לֹא נָשִׁיתִי וְלֹא נָשׁוּ בִי כֻּלֹּה מְקַלְלַוְנִי" (ירמיהו טו, י).

1. האם דברי הסירוב של משה במעמד הסנה שקפו חוסר אמונה ביכולתו להנהיג או חוסר אמונה ביכולת של העם להאמין וללכת אחריו?

2. דברי משה בפרשת בהעלתך משקפים אכזבה עמוקה. במי הוא מאוכזב לפי גישת רש"י ובמי הוא מאוכזב לפי גישת אבן עזרא?

3. דברי הסירוב החוזרים של משה במעמד הסנה משקפים מדה של ספקנות באשר ליכולת של ה', כפי שמשתקף מהפסוק וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'" (שמות ד, יא). האם ספקנות כזאת עולה מדברי משה בפרשת בהעלתך? האם יש הבדל לענין זה בין הגישות של רש"י ואבן עזרא?

4. דברי אליהו נאמרו לאחר שהצלחתו הביאה לאיום על חייו. ירמיהו ביקש את מותו לאחר שה' הבהיר לו שגם אילו משה או שמואל היו פונים אליו, לא היה נענע. האם ניתן להשוות בין מצבו של משה לבין מצבם של נביאים אלה? במה הוא דומה ובמה הוא שונה?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל