פרשת כי תצא

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: (דברים כב, א-ב)

פסוקים אלה מהווים את הבסיס למצוות השבת אבדה (ספר החינוך מצוה תקלח). אך לשון המקרא מדבר על "אחיך", ומכאן למדו חז"ל שהמצווה חלה רק על רכושם של בני ישראל. כך, לדוגמא:

תא שמע: מצא בה אבידה, אם רוב ישראל - חייב להכריז, אם רוב נכרים - אינו חייב להכריז. (בבא מציעא כד ע"א)
מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת? שנאמר: "לכל אבדת אחיך", לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לכנעני. (בבא קמא קיג ע"ב)

הסיבה לגישה זו מוסברת על-ידי הרמב"ם כך:

אבידת הגוי מותרת שנאמר: "אבידת אחיך", והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם, ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח, ובמקום שיש חלול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה. (הלכות גזלה ואבדה יא:ג)

אך, לעומת גישה זאת, מוצאים אנו את הסיפור הבא בתלמוד הירושלמי:

שמעון בן שטח הוה עסיק בהדא כיתנא אמרין ליה תלמידוי ר' ארפי מינך ואנן זבנין לך חדא חמר ולית את לעי סוגין אזלון זבנון ליה חדא חמר מחד סירקאי ותלי ביה חדא מרגלי אתון לגביה אמרין ליה מן כדון לית את צרי' לעי תובן אמ' לון למה אמרין ליה זבנינן לך חד חמר מחד סירקיי ותלי ביה חדא מרגלי אמ' לון וידע בה מרה אמרין ליה לא א"ל לון איזל חזר לא כן אמר רב חונא ביבי בר גוזלון בשם רב התיבון קומי רבי אפילו כמאן דמר גזילו של גוי אסור כל עמא מודיי שאבידתו מותרת מה אתון סברין שמעון בן שטח ברברון הוה? (בבא מציעא פרק ב דף ח טור ג /ה"ה)

[תרגום]: שמעון בן שטח היה סוחר בפשטן. אמרו לו תלמידיו, רבי הרפה מזה, אנחנו נקנה לך חמור אחד ואין אתה צריך לעבוד הרבה. הלכו וקנו לו חמור מערבי, והיתה מרגלית תלויה בו. באו אל שמעון בן שטח אמרו לו, מעתה אין אתה צריך לעבוד יותר. שאל אותם למה? אמרו לו קנינו לך חמור מערבי, ותלויה בו מרגלית. שאל אותם, האם המוכר ידע על כך? אמרו לו: לא. אמר להם, לכו החזירו. השיבו לפני הרב: אפילו לדברי מי שאמר: גזלו של נכרי אסור - הרי הכל מודים שאבדתו מותרת! [השיב שמעון בן שטח] מה אתם סבורים, שמעון בן שטח ברברי?

בספר החינוך (מצווה תקל"ט) ישנה גם מצווה משלימה למצוות השבת אבידה, והיא המצווה שלא להתעלם מן האבידה: "שלא נעלים עין מאבידת אחינו אבל נקחה ונשיבה אליו, ועל זה נאמר [דברים כב, ג], לא תוכל להתעלם". לעומת זאת, חוק השבת אבידה, תשל"ג – 1973, חל רק על "המוצא אבידה ונוטלה", ואיננו מחייב "שלא להתעלם". האם מדברי שמעון בן שטח עלינו ללמוד שבתחום המוסר והצדק החברתי ישנן חובות החלות עלינו מעבר לאמור בהלכה או בחוק? מתי עלינו לנהוג "לפנים משורת הדין"? מתי "לפנים משורת הדין" הוא הדין?
האם גישת שמעון בן שטח דורשת שנגדיר את המושג "אחיך" בדרך רחבה יותר?
בפרושו למשנה, כותב הרמב"ם (נדרים ד:ד) "שחייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל והרי הוא בכלל אמרם בפירוש הכתוב 'והשבתו לו' לרבות את גופו, שאם ראהו אובד ויכול להצילו הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו." למה מדמה הרמב"ם הצלת חיים להשבת אבידה? האם ניתן להרחיב מצוות השבת אבידה גם לתחומים נוספים?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון