להרחבת מעגל החזנים , קוראי בתורה ובהפטרה
אנו מתכננים לפתוח במהלך הקיץ קבוצת לימוד להכרת טעמי המקרא .
כל חבר/ה קהילה המעוניין/ת להשתתף בקבוצת הלימוד מוזמן/ת להירשם אצל :
פטריסיה שטרן stern.patricia@gmail.com , 052-4718790
בברכה
ועד הקהילה המסורתית הקריות
יום רביעי, 23 ביוני 2010
בלק
בין הנושאים בהם דן פרופ' יחזקאל קויפמן (1889 – 1963) בספרו תולדות האמונה הישראלית, הוא נושא הכשוף לפי תפיסת המקרא. במהלך דבריו, מסביר קויפמן כי "הנגוד בין ה' ובין המכשף אינו נגוד בין רשויות אלוהיות-דמוניות אלא נגוד בין האלהים ובין חכמת אנוש. הכשוף," מסביר קויפמן,"הוא אחת מצורות 'החכמה' האלילית, המדיחה את האדם להאמין בכח עצמו ולפרוק עול אלהים."
בפרשתנו, בלק, מלך מואב, ריבון עלי אדמות, אינו שולח את צבאו להלחם בישראל אלא מחפש יתרון אסטרטגי באמצעות הכשוף. לשם כך הוא מבקש את עזרת בלעם. בלעם איננו מתבקש להביא את כוחות אליליו להתאמת עם אלהים, אלא אמור בלעם עצמו לנהל את המאבק נגד ישראל.
בפרשה, מוצא בלעם כי אין הוא חפשי לעשות כאבת נפשו. אין הוא חפשי לקלל מקום שה' מברך. תחילה, מנסה בלעם לעשות כרצון שולחו בלק, אך בסוף, מוצא בלעם כי ההחופש לדבר כרצונו נובע מהכרתו את רצון האל: "נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במדבר כד, טו-טז).
נושא זה של ריבונות האדם ועליונות חכמתו אל מול מלכות ה' וראשונות רצונו מטריד את האנושות מאז ועד היום. האם האדם עומד במרכז היקום, האם רצונו החפשי של האדם עצמאית ומנותקת מרצון האל, והאם את הטוב קובעים אנו מתוך הבנתנו? ההוגה היהודי הניאו-קאנטיאני הרמן כהן (1842 – 1918) מצא את התשובה לתעלומה דווקא בהפטרה של פרשת בלק. "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב; וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ? כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח).
1. האם בלעם עובד אלילים? איזה כוחות מביא בלעם למאבקו בעם ישראל? למה מבקש בלעם מבלק: "בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים" (כג,א)? למי הוא מבקש להקריב?
2. בסיפור בלעם, אין התורה דוחה את קיומם של כשופים או את כוחה של המגיקה אלא תולה אותם בחכמת האדם ורצונו ולא בכוחותם של אלילים או דמונים. למה?
3. האם על-פי הגישה ההומניסטית היהודית של הרמן כהן, כפי שהיא משתקפת בהפניה לפסוק מספר מיכה, מקור הטוב האוניברסלי – כלומר, מקור "הצו הקטגורי" – הוא חיצוני לאדם ואובייקטיבי? איפה ממקם הפסוק את האחריות לטוב ולרע? האם חופש הבחירה – עליו מבוסס האחריות המוסרית של האדם למעשיו – מחייב שמקור הטוב והרע יהיה בתבונת האדם? מה גישת פרשת בלק לשאלה זו?
4. על-פי פרשת בלק, מה מקורם של הטוב והרע ושל חופש בהחירה ביניהם? מה מקורם על-פי דברי הנביא מיכה?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל
בפרשתנו, בלק, מלך מואב, ריבון עלי אדמות, אינו שולח את צבאו להלחם בישראל אלא מחפש יתרון אסטרטגי באמצעות הכשוף. לשם כך הוא מבקש את עזרת בלעם. בלעם איננו מתבקש להביא את כוחות אליליו להתאמת עם אלהים, אלא אמור בלעם עצמו לנהל את המאבק נגד ישראל.
בפרשה, מוצא בלעם כי אין הוא חפשי לעשות כאבת נפשו. אין הוא חפשי לקלל מקום שה' מברך. תחילה, מנסה בלעם לעשות כרצון שולחו בלק, אך בסוף, מוצא בלעם כי ההחופש לדבר כרצונו נובע מהכרתו את רצון האל: "נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במדבר כד, טו-טז).
נושא זה של ריבונות האדם ועליונות חכמתו אל מול מלכות ה' וראשונות רצונו מטריד את האנושות מאז ועד היום. האם האדם עומד במרכז היקום, האם רצונו החפשי של האדם עצמאית ומנותקת מרצון האל, והאם את הטוב קובעים אנו מתוך הבנתנו? ההוגה היהודי הניאו-קאנטיאני הרמן כהן (1842 – 1918) מצא את התשובה לתעלומה דווקא בהפטרה של פרשת בלק. "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב; וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ? כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח).
1. האם בלעם עובד אלילים? איזה כוחות מביא בלעם למאבקו בעם ישראל? למה מבקש בלעם מבלק: "בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים" (כג,א)? למי הוא מבקש להקריב?
2. בסיפור בלעם, אין התורה דוחה את קיומם של כשופים או את כוחה של המגיקה אלא תולה אותם בחכמת האדם ורצונו ולא בכוחותם של אלילים או דמונים. למה?
3. האם על-פי הגישה ההומניסטית היהודית של הרמן כהן, כפי שהיא משתקפת בהפניה לפסוק מספר מיכה, מקור הטוב האוניברסלי – כלומר, מקור "הצו הקטגורי" – הוא חיצוני לאדם ואובייקטיבי? איפה ממקם הפסוק את האחריות לטוב ולרע? האם חופש הבחירה – עליו מבוסס האחריות המוסרית של האדם למעשיו – מחייב שמקור הטוב והרע יהיה בתבונת האדם? מה גישת פרשת בלק לשאלה זו?
4. על-פי פרשת בלק, מה מקורם של הטוב והרע ושל חופש בהחירה ביניהם? מה מקורם על-פי דברי הנביא מיכה?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל
יום שלישי, 22 ביוני 2010
קידוש מיוחד
ביום שישי הקרוב ה 25/6 , ה י"ד בתמוז תש"ע ,
יתקיים קידוש מיוחד .
בקידוש זה ניפרד מחבר קהילה ותיק , אברהם חסון ומשפחתו .
כולכם מוזמנים
בברכת הצלחה
הקהילה המסורתית הקריות
יתקיים קידוש מיוחד .
בקידוש זה ניפרד מחבר קהילה ותיק , אברהם חסון ומשפחתו .
כולכם מוזמנים
בברכת הצלחה
הקהילה המסורתית הקריות
יום חמישי, 10 ביוני 2010
תודה לכל המשתתפים
תודה לכל המשתתפים בערב גיבוש חיילים ונוער
שמחנו לראות אתכם לוקחים חלק בפעילות!
תודה מיוחדת ל: יונתן פרגר ומשה משיח
על תרומתם הרבה לערב המרתק....
אנו ניפגש שוב בקרוב , בפעילויות נוספות
ועד הקהילה
שמחנו לראות אתכם לוקחים חלק בפעילות!
תודה מיוחדת ל: יונתן פרגר ומשה משיח
על תרומתם הרבה לערב המרתק....
אנו ניפגש שוב בקרוב , בפעילויות נוספות
ועד הקהילה
פרשת קרח
בעולם העתיק, מצבת נצחון (ביוונית τρόπαιον בלטינית tropaeum), ועליה השריון וכלי הנשק של האויב המובס, הוצבה כאות אזהרה לאויבים והוקדשה לאל כמתנת תודה לנצחון. נראה שכך, למשל, נהגו הפלישתים עם כליו של שאול: "וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת" (שמואל א' לא, י). וכנראה שבדרך דומה נהג דוד לאחר נצחונו על הֲדַדְעֶזֶר מלך צובה, שם מסופר: "וַיִּקַּח דָּוִיד אֵת שִׁלְטֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הָיוּ עַל עַבְדֵי הֲדַדְעָזֶר וַיְבִיאֵם יְרוּשָׁלִָם" (דברי הימים א' יח, ז).
אין זה מפתיע, אם כן, שלאחר נצחונם של משה ואהרן על מאתים וחמישים מקריבי הקטרת של עדת קרח, הוקדשו מחתותיהם לה', כמוקבל על-פי מנהגי העולם הקדום:
אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ: זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ (יז, ג-ה).
יחד עם זאת, בנוסף למטרה המפורשת של אזהרה, מצוינת קדושת המחתות וראו חז"ל בהקדשת המחתות לצפוי המזבח גם מסר חיובי. כך, בחיפוש אחר אסמכתא לכלל ההלכתי "מעלין בקודש ולא מורידין" מסבירה הגמרא:
ומנלן דמעלין? אמר רבי אחא בר יעקב, דאמר קרא: "את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל", בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח (תלמוד בבלי מסכת מנחות צט:א).
כלומר, המחתות של קרח ועדתו הועלו בקדושתן ומכלי עזר הפכו הן לחלק מהמזבח עצמו.
1. ברור איך תליית שריון האויב וכליו באמצע שדה הקרב, כפי שנהגו היוונים, עשויה להרתיע . ואף ניתן להבין איך הצגתם במקדש – כפי שנהגו הפלישתים והרומאים – שימש גם להפגין כח ולהזהיר אויבים פוטנציאלים. האם הפיכת "נשק" האויב לחלק מכלי הקודש משיגה אותן מטרות ומעבירה אותם מסרים?
2. כלי הנחושת של בית המקדש נעשו משלל שלקח דוד: "וּמִטִּבְחַת וּמִכּוּן עָרֵי הֲדַדְעֶזֶר לָקַח דָּוִיד נְחֹשֶׁת רַבָּה מְאֹד בָּהּ עָשָׂה שְׁלֹמֹה אֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת הָעַמּוּדִים וְאֵת כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת" (דברי הימים א' יח, ח). האם יציקת כלי המקדש ממתכת שנלקחה כשלל דומה לצפוי המזבח במחתות? האם סמליות השלל דומה לסמליות של המחתות? האם גם השלל "עולה בקודש" או האם הוא רק ממוחזר?
3. הגמרא מניחה שהמחתות של עדת קרח היו תשמישי קדושה ולכן היה צורך להתייחס אליהם בכבוד. אך מעיר הרמב"ן (1194 -1270): "קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקריב בחוץ באיסור אינו מקודש". כלומר, המחתות של עדת קרח לא היו תשמישי קדושה כלל אלא תשמישי עבירה. למה, אם כן, נחשבו המחתות לקדושות וראויות לכבוד? האם, כפי שמציע רמב"ן, "הם הקדישו אותם לשמים לפי שחשבו שיענה אותם האלהים". היתכן שקדושת המחתות נבעה מכוונתם המוטעית של קרח ועדתו ומחטאם? מה ניתן ללמוד מגישה כזאת?
4. הגמרא במנחות ממשיכה בעוד דרשה הקשורה לרעיון שמעלין בקודש ולא מורידין: "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן" (דברים י, ב) - תני רב יוסף: מלמד, שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון. מכאן, לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגין בו מנהג בזיון". למה הביאה הגמרא מדרש זה מיד בהמשך לדברים אודות עדת קרח וקדושת המחתות? האם אמורים אנו לראות קשר בין הדברים ולהסיק מסקנה ערכית?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל
אין זה מפתיע, אם כן, שלאחר נצחונם של משה ואהרן על מאתים וחמישים מקריבי הקטרת של עדת קרח, הוקדשו מחתותיהם לה', כמוקבל על-פי מנהגי העולם הקדום:
אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ: זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ (יז, ג-ה).
יחד עם זאת, בנוסף למטרה המפורשת של אזהרה, מצוינת קדושת המחתות וראו חז"ל בהקדשת המחתות לצפוי המזבח גם מסר חיובי. כך, בחיפוש אחר אסמכתא לכלל ההלכתי "מעלין בקודש ולא מורידין" מסבירה הגמרא:
ומנלן דמעלין? אמר רבי אחא בר יעקב, דאמר קרא: "את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל", בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח (תלמוד בבלי מסכת מנחות צט:א).
כלומר, המחתות של קרח ועדתו הועלו בקדושתן ומכלי עזר הפכו הן לחלק מהמזבח עצמו.
1. ברור איך תליית שריון האויב וכליו באמצע שדה הקרב, כפי שנהגו היוונים, עשויה להרתיע . ואף ניתן להבין איך הצגתם במקדש – כפי שנהגו הפלישתים והרומאים – שימש גם להפגין כח ולהזהיר אויבים פוטנציאלים. האם הפיכת "נשק" האויב לחלק מכלי הקודש משיגה אותן מטרות ומעבירה אותם מסרים?
2. כלי הנחושת של בית המקדש נעשו משלל שלקח דוד: "וּמִטִּבְחַת וּמִכּוּן עָרֵי הֲדַדְעֶזֶר לָקַח דָּוִיד נְחֹשֶׁת רַבָּה מְאֹד בָּהּ עָשָׂה שְׁלֹמֹה אֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת הָעַמּוּדִים וְאֵת כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת" (דברי הימים א' יח, ח). האם יציקת כלי המקדש ממתכת שנלקחה כשלל דומה לצפוי המזבח במחתות? האם סמליות השלל דומה לסמליות של המחתות? האם גם השלל "עולה בקודש" או האם הוא רק ממוחזר?
3. הגמרא מניחה שהמחתות של עדת קרח היו תשמישי קדושה ולכן היה צורך להתייחס אליהם בכבוד. אך מעיר הרמב"ן (1194 -1270): "קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקריב בחוץ באיסור אינו מקודש". כלומר, המחתות של עדת קרח לא היו תשמישי קדושה כלל אלא תשמישי עבירה. למה, אם כן, נחשבו המחתות לקדושות וראויות לכבוד? האם, כפי שמציע רמב"ן, "הם הקדישו אותם לשמים לפי שחשבו שיענה אותם האלהים". היתכן שקדושת המחתות נבעה מכוונתם המוטעית של קרח ועדתו ומחטאם? מה ניתן ללמוד מגישה כזאת?
4. הגמרא במנחות ממשיכה בעוד דרשה הקשורה לרעיון שמעלין בקודש ולא מורידין: "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן" (דברים י, ב) - תני רב יוסף: מלמד, שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון. מכאן, לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגין בו מנהג בזיון". למה הביאה הגמרא מדרש זה מיד בהמשך לדברים אודות עדת קרח וקדושת המחתות? האם אמורים אנו לראות קשר בין הדברים ולהסיק מסקנה ערכית?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל
יום רביעי, 2 ביוני 2010
פרשת שלח לך
"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא, 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (ויקרא כב, לב) - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" (תלמוד בבלי מגילה כג:ב; והשווה ברכות כא:ב, סנהדרין עד:ב). כלומר, על פסוק זה סמכו חז"ל בקבעם את הצורך במנין של עשרה. אך למה עשרה דווקא? את הצורך בעשרה לומדים חז"ל מפסוק בפרשת שלח לך: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת" (במדבר יד, כז). אומרת הגמרא: "מה להלן עשרה - אף כאן עשרה" (שם). דהיינו, מנין מורכב מעשרה, כי מנין המרגלים שהוציאו דיבת הארץ היה עשרה.
על-מנת להגיע למסקנה זו, מסמתכת הגמרא לא רק על עדת המרגלים, אלא גם על עדת קרח:
וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? [מה המשמעות? כלומר, איך לומדים את זה?] דתני רבי חייא: אתיא "תוך" "תוך" [הדבר נלמד מגזרה שווה מהמלים "תוך" "תוך"], כתיב הכא "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וכתיב התם "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה" (במדבר טז, כא), ואתיא "עדה" "עדה" [והדבר נלמד גזרה שווה למלים "עדה" "עדה"], דכתיב התם "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת", מה להלן עשרה - אף כאן עשרה (שם)
.
נשאלת השאלה: אם בקשו חז"ל לבסס את המספר על מקור מקראי, האם היה צורך להסתמך על גזרה שווה כפולה ומאולצת כל כך? האם לא ניתן היה למצוא אסמכתא פשוטה יותר? ואכן, בתלמוד הירושלמי מוצאים אנו גישה שונה:
אמר רבי סימון: נאמר כאן "תוך" ונאמר להלן "תוך", "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים" (בראשית מב, ה), מה "תוך" האמור להלן עשרה אף כאן עשרה. אמר ליה רבי יוסי בי ר' בון, כי אם מ"תוך" את יליף לה [אם אתה לומד מ"תוך"] סגין אינון [יש הרבה], אלא נאמר כאן "בני ישראל" ונאמר להלן "בני ישראל", מה "בני ישראל" שנאמר להלן עשרה אף כאן עשרה (ברכות פרק ז [דף י טור ד], מגילה ד [עה/ב], סנהדרין א [יט/ג], והשווה , בראשית רבה (וילנא) פרשה צא).
גם על-פי גישה זו המובאת בירושלמי, ההשוואה מאולצת, כפי שברור מהטענה של ר' בון (ר' אבא), הטוען שיש הרבה מקרים בתורה בהם מופיע המלה "תוך" ועל-כן עדיף להסתמך על המלים "בני ישראל". טענה זאת רחוקה מלהיות משכנעת כי הרי מספר המופעים של המלים "בני ישראל" גדול לאין ערוך ממספר המופעים של המלה "תוך". ואמנם בהקשר של הירידה למצרים כתוב " וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם" (בראשית מב, ג), אך על-פי רוב אין המלים "בני ישראל" מצביעות על עשרה בני אדם בלבד אלא על עם גדול ורב. יחד עם זאת, כותב ר' בחיי בן אשר (1255 – 1340):
ועוד הוכיחו רז"ל מן הכתוב הזה שכל דבר שבקדושה צריך עשרה והוא שאמרו בברכות (כא ב): אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה", שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', וכתיב התם: (במדבר טז, כא) 'הבדלו מתוך העדה', מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ופירש ר' יעקב שאין נוסחא זו מדוקדקת שאין להביא ראיה מעשרה מרגלים לדבר שבקדושה, אבל עיקר הנוסחא היא כן: אתיא "תוך" "תוך", כתיב הכא: "'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ", וכתיב התם: (בראשית מב, ה) "לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים", מה להלן עשרה אף כאן עשרה", ועכשיו יביא ראיה מעשרה אחי יוסף שהיו צדיקים לדבר שבקדושה (פרוש רבינו בחיי על ויקרא כב, לב).
לפי גישה זו, המובאת על-ידי ר' בחיי, הקושי בגזרה השווה איננו בהיותה מאולצת, אלא בכך שאין זה ראוי לבסס דבר שבקדושה על מקורות שלילים, כמו עשרת המרגלים אשר הוציאו את דיבת הארץ וקרח ועדתו, אלא יש למצוא לו בסיס במקור חיובי.
1. למה בקשו חז"ל לבסס את המספר הדרוש למנין דווקא על שני מקורות שליליים? איזה מסרים ערכיים ניתן ללמוד מגישה זו? האם הנסיון לבסס את הדרישה על אחי יוסף מוצלח יותר? האם, באותו שלב של הסיפור, אפשר באמת לתאר את עשרת האחים כ"צדיקים"?
2. על שמירת הרע לצד הטוב, מוצאים אנו מדרש המתייחס לשינוי שמו של יהושע בן נון, עליו מסופר בפרשת שלח לך (יג, טז). מסופר במדרש שדוד המלך ביקש מה' למחוק את עניין בת שבע מהתנ"ך, על מנת שלא ייזכר כחוטא. על-פי המדרש, ה' השיב: "אי אפשר. ומה [האות] יו"ד שנטלתי מ[השם] "שרי" עומד וצווח כמה שנים, עד שבא יהושע והוספתי לו [את האות יו"ד], שנאמר: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ, כל הפרשה כולה על אחת כמה וכמה" (ילקוט שמעוני תהלים רמז תרעז). למה ראו חז"ל חשיבות כה רבה בשמירת הרע לצד הטוב?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל
על-מנת להגיע למסקנה זו, מסמתכת הגמרא לא רק על עדת המרגלים, אלא גם על עדת קרח:
וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? [מה המשמעות? כלומר, איך לומדים את זה?] דתני רבי חייא: אתיא "תוך" "תוך" [הדבר נלמד מגזרה שווה מהמלים "תוך" "תוך"], כתיב הכא "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וכתיב התם "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה" (במדבר טז, כא), ואתיא "עדה" "עדה" [והדבר נלמד גזרה שווה למלים "עדה" "עדה"], דכתיב התם "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת", מה להלן עשרה - אף כאן עשרה (שם)
.
נשאלת השאלה: אם בקשו חז"ל לבסס את המספר על מקור מקראי, האם היה צורך להסתמך על גזרה שווה כפולה ומאולצת כל כך? האם לא ניתן היה למצוא אסמכתא פשוטה יותר? ואכן, בתלמוד הירושלמי מוצאים אנו גישה שונה:
אמר רבי סימון: נאמר כאן "תוך" ונאמר להלן "תוך", "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים" (בראשית מב, ה), מה "תוך" האמור להלן עשרה אף כאן עשרה. אמר ליה רבי יוסי בי ר' בון, כי אם מ"תוך" את יליף לה [אם אתה לומד מ"תוך"] סגין אינון [יש הרבה], אלא נאמר כאן "בני ישראל" ונאמר להלן "בני ישראל", מה "בני ישראל" שנאמר להלן עשרה אף כאן עשרה (ברכות פרק ז [דף י טור ד], מגילה ד [עה/ב], סנהדרין א [יט/ג], והשווה , בראשית רבה (וילנא) פרשה צא).
גם על-פי גישה זו המובאת בירושלמי, ההשוואה מאולצת, כפי שברור מהטענה של ר' בון (ר' אבא), הטוען שיש הרבה מקרים בתורה בהם מופיע המלה "תוך" ועל-כן עדיף להסתמך על המלים "בני ישראל". טענה זאת רחוקה מלהיות משכנעת כי הרי מספר המופעים של המלים "בני ישראל" גדול לאין ערוך ממספר המופעים של המלה "תוך". ואמנם בהקשר של הירידה למצרים כתוב " וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם" (בראשית מב, ג), אך על-פי רוב אין המלים "בני ישראל" מצביעות על עשרה בני אדם בלבד אלא על עם גדול ורב. יחד עם זאת, כותב ר' בחיי בן אשר (1255 – 1340):
ועוד הוכיחו רז"ל מן הכתוב הזה שכל דבר שבקדושה צריך עשרה והוא שאמרו בברכות (כא ב): אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה", שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', וכתיב התם: (במדבר טז, כא) 'הבדלו מתוך העדה', מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ופירש ר' יעקב שאין נוסחא זו מדוקדקת שאין להביא ראיה מעשרה מרגלים לדבר שבקדושה, אבל עיקר הנוסחא היא כן: אתיא "תוך" "תוך", כתיב הכא: "'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ", וכתיב התם: (בראשית מב, ה) "לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים", מה להלן עשרה אף כאן עשרה", ועכשיו יביא ראיה מעשרה אחי יוסף שהיו צדיקים לדבר שבקדושה (פרוש רבינו בחיי על ויקרא כב, לב).
לפי גישה זו, המובאת על-ידי ר' בחיי, הקושי בגזרה השווה איננו בהיותה מאולצת, אלא בכך שאין זה ראוי לבסס דבר שבקדושה על מקורות שלילים, כמו עשרת המרגלים אשר הוציאו את דיבת הארץ וקרח ועדתו, אלא יש למצוא לו בסיס במקור חיובי.
1. למה בקשו חז"ל לבסס את המספר הדרוש למנין דווקא על שני מקורות שליליים? איזה מסרים ערכיים ניתן ללמוד מגישה זו? האם הנסיון לבסס את הדרישה על אחי יוסף מוצלח יותר? האם, באותו שלב של הסיפור, אפשר באמת לתאר את עשרת האחים כ"צדיקים"?
2. על שמירת הרע לצד הטוב, מוצאים אנו מדרש המתייחס לשינוי שמו של יהושע בן נון, עליו מסופר בפרשת שלח לך (יג, טז). מסופר במדרש שדוד המלך ביקש מה' למחוק את עניין בת שבע מהתנ"ך, על מנת שלא ייזכר כחוטא. על-פי המדרש, ה' השיב: "אי אפשר. ומה [האות] יו"ד שנטלתי מ[השם] "שרי" עומד וצווח כמה שנים, עד שבא יהושע והוספתי לו [את האות יו"ד], שנאמר: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ, כל הפרשה כולה על אחת כמה וכמה" (ילקוט שמעוני תהלים רמז תרעז). למה ראו חז"ל חשיבות כה רבה בשמירת הרע לצד הטוב?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל
הירשם ל-
רשומות (Atom)