יום חמישי, 25 בדצמבר 2008

פרשת מקץ-שבת חנוכה

בפרשת מקץ, קוראים אנו פרק מרתק במאבק בין יורשי יעקב על ההנהגה. יוסף, בכור רחל – אשר נמכר על-ידי אחיו – מכהן כמשנה לפרעה מלך מצרים. כמבחן לאחיו, דורש יוסף כי אחיו יורידו את בנימין למצרים. תגובת האחים לבקשה היא: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר, אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ (בראשית מב, כא-כב).

יעקב, כמובן, מסרב לאפשר את הורדת בנימין למצרים. בתגובה, מבקש ראובן, בכור לאה, לשאת את עול הבכורה ולקחת אחריות: "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר, אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ" (מב, לז). את הצעת ראובן, דוחה יעקב.

לאחר מכן, ניגש יהודה, ומנסה לשכנע את אביו בדרך שונה: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (מג, ח-ט). יעקב נענה לדברי יהודה, ומפקיד את בנימין בידיו.

1. למה בחר יעקב לבטוח ביהודה? האם דברי יהודה היו משכנעים יותר מדברי ראובן? מה בדברי יהודה שכנעו את יעקב לבטוח בו? המדרש על פרשת ויגש אומר דבר מענין: "אמר לֵיה הקב"ה ליהודה אין לך בנים עד עכשיו ואין אתה יודע צער בנים אתה טגנת את אביך והטעית אותו בטרף טרף יוסף, חייך תשא אשה ותקבור את בניך ותדע צער בנים" (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויגש סימן ט). לכאורה, מציג המדרש את מות בני יהודה כעונש של מידה כנגד מידה, אך האם יש במדרש זה גם כדי להסביר למה העדיף יעקב את דברי יהודה על-פני דברי ראובן?

בימים אלה, מציינים אנו את נס חנוכה, ומזכירים את מנהיגותו של יהודה אחר, וסיפור אחיו המקבים. בשנת 164 לפנה"ס, שחרר יהודה המקבי את ירושלים מידי הסלווקים וקבע את חג החנוכה. אך בשנת 163, נפלה העיר שוב. בשנת 161, ביום י"ג באדר, גבר יהודה על המצביא הסלווקי ניקנור בקרב בית חורון. שוב שחרר יהודה את ירושלים, וקבע את יום הנצחון כיום חג, הוא יום ניקנור. אך תוך זמן קצר נהרג יהודה בקרב מול באקחידס, אם כי לא לפני שכרת ברית עם רומא ושוב נפלה העיר לידי הסלווקים:

לאחר מותו של יהודה המקבי בקרב בשנת 161 לפני הספירה, עברה ההנהגה לאחיו יונתן. יונתן נרצח לאחר שנפל בשבי בעקבות מעשה מרמה. לאחר מותו עברה הנהגה לאחיו שמעון, שנרצח אף הוא כעבור שנים אחדות. לאחר מות שמעון עבר השלטון לבנו יוחנן הורקנוס... יוחנן הורקנוס ביקש להוריש את השלטון לאישתו, אולם הניסיון לא עלה יפה, שכן לאחר מותו פרץ מאבק על השלטון בינה לבין בנו הבכור יהודה אריסטובולוס, ויד הבן היתה על העליונה. לפי יוסף בן מתתיהו, אף כלא אריסטובולוס את אימו והמיתה ברעב...יהודה אריסטובולוס מלך זמן קצר מאוד, שנה אחת בלבד (דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת: משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא, 267-268).

2. לאור האופי המוגבל של נצחון המקבים, וההשתלשלות הטראגית של ממלכת החשמונאים, אשר בבוא הימים הביאה את השלטון הרומי, סביר היה לצפות שהחגים אשר נקבעו על ידי המקבים היו מתבטלים, ואכן 'יום ניקנור' הפך לימים לתענית אסתר. למה, אם כן, נשמרה חנוכה גם לאחר נפילת העיר לידי הסלווקים, גם לאחר מחיקת בית חשמונאי ואף לאחר חורבן בית המקדש ע"י הרומאים?

3. למה לא רק שלא הפכו ימי חנוכה לימי אבל, אלא "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ד:יב)?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל

יום רביעי, 17 בדצמבר 2008

פרשת וישב

יוסף נשלח לשכם לשאול לשלום אחיו והעדרים. בדרכו אל אחיו, מתקיים מפגש:

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּש: וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים: וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן (בראשית לז, טו-יז).

מי הוא האיש? את זהותו אין אנו יודעים. רש"י (צרפת, 1040-1105) מסביר שהאיש לא היה אלא המלאך גבריאל, וזאת בהסתמכו על האמור במדרש תנחומא הלומד את זהות 'האיש' מפסוק בספר דניאל: "וימצאהו איש - אין איש האמור כאן אלא גבריאל, שנאמר 'והאיש גבריאל' (דניאל ט, כא)" (מדרש תנחומא פרשת וישב סימן ב).

הפרשן אברהם אבן עזרא (ספרד, 1092-1167) סבר שפשוטו של מקרא אינו דורש כי נראה ב'איש' יותר מאשר איש, ומציע הוא פרשנות ההפוכה באופן קטבי מגישת המדרש: "וימצאהו איש - דרך הפשט, אחד מעוברי דרך".

נראה כי גם דעתו של רמב"ן (ספרד, א"י, 1194-1270) לא היתה נוחה מגישה הרואה ב'איש' יצור אל-אנושי, אך בכל זאת מצא צורך להסביר את פשר המפגש בין יוסף לבין האיש, מפגש שאינו נראה חיוני למהלך הסיפור:

כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם. ולזה נתכוונו רבותינו באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום.

כלומר, לדעת רמב"ן, כוונת חז"ל בתיאורם את 'האיש' כמלאך איננה שהאיש היה יצור אל-אנושי, אלא מלאך במובן שליח. זאת אומרת, המדובר אמנם בעובר אורח, אך אותו אדם אשר ידע את מקומם של אחי יוסף לא נזדמן למקום באופן מקרי, אלא יד ה' בדבר.

לעומת כל אלה, סבר פרופסור יעקב שלום ליכט (1922-1993) שמטרת פרשת 'האיש' היא כאמצעי המיועד להאט את הקצב על-מנת שיוסף "לא יגיע ליעדו הגורלי באופן מיידי, תוך פסוק אחד לאחר האמירה הפשוטה אודות שילוחו מחברון על-ידי אביו" (Jacob Licht, Storytelling in the Bible, 49). כלומר, כדעת אבן עזרא, אין צורך לראות ב'איש' יותר מאשר איש. אמנם יכול וישנם גם מסרים משתמעים מהארוע, אך אין הוא משמש תפקיד חיוני בסיפור. תפקידו העיקרי של האיש קשור במבנה הספרותי.

1. האם בקשו בעלי המדרש לראות ב'איש' מלאך אל-אנושי, או האם סביר יותר להניח כי כוונתם היתה לשליח בשר ודם?

2. לעומת אברהם, יצחק ויעקב, אין אף מקרה בו מסופר שאלהים דיבר עם יוסף, ואין הוא מופיע בחלומותיו של בעל החלומות. האם יש בכך כדי להסביר למה רצו חז"ל לזהות את 'האיש' כמלאך? או האם יש בכך כדי לחזק את גישתו של אבן עזרא או של רמב"ן?

3. האם חייב 'האיש' להיות מלאך או שליח אלוהי על-מנת שלמפגש עם יוסף תהיה משמעות תיאולוגית?

4. לדעת אבן עזרא, המפגש עם 'האיש' איננו טעון כל הסבר מעבר לפשוטו. ליכט רואה במפגש אמצעי רטורי לקידום הנרטיב. לעומתם, בעלי המדרש ורמב"ן בקשו למצוא את יד האלהים בסיפור 'האיש'. האם כל ההסברים עונים לגישתו של בן גוריון לקריאת המקרא, לפיה: "בקריאת סיפורי התנ"ך אנו רוצים או צריכים קודם-כל לנסות להבין מה רצה המקרא, או עורך המקרא, לספר לנו, איך ראה והבין בעל המקרא את המאורעות שהוא מספר עליהם...ואף-על-פי שהעם היהודי היה הראשון בכל העמים שכתב ספרי-היסטוריה, הרי העיקר...לא היה ההיסטוריוגרפיה כשהיא לעצמה אלא ההיסטוריוסופיה – כלומר, הלקח הרליגיוזי הנובע מן המאורעות המסופרים" (דוד בן גוריון, "אבי האומה העברית," עיונים בתנ"ך, 97-98).

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל

יום חמישי, 11 בדצמבר 2008

וישלח

בפרשת וישלח, מוצאים אנו את יעקב אחוז פחד לפני המפגש עם אחיו עשו, וכך מתפלל יעקב: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (בראשית לב, יב). הרי עשו, אשר אמר בלבו "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (כז, מא), מתקדם לקראתו, ועמו ארבע מאות איש. ואז: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַ'יִּ'שָּׁ'קֵ'ה'וּ' וַיִּבְכּוּ" (לג, ד). איך עלינו להבין מפגש זה?

המדרש בבראשית רבה (עח) מציג את הספק כך:
מלמד שנכמרו רחמיו באותה השעה ונשקו בכל לבו. אמר לו ר' ינאי: אם כן למה נקוד עליו [על-מי המסורת, כתובה המלה "וישקהו" עם נקודות מעל לאותיות]? אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צוארו של אבינו יעקב של שיש וקהו שיניו של אותו רשע. ומה תלמוד לומר 'ויבכו'? אלא זה בוכה על צוארו וזה בוכה על שיניו.

ובדומה, מדרש ספרי (סט): "וישקהו נקוד עליו, שלא נשקו בכל לבו. ר' שמעון בן יוחי אומר: הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו." וכן באבות דרבי נתן (נוסחא ב, לז): "ויפול על צוארו ו'י'ש'ק'ה'ו נקוד, יכול שהיתה נשיקה של אהבה. רבי שמעון בן אלעזר אומר: והלא כל מעשיו של עשו בתחלה של שנאה היו, חוץ מזו שהיא של אהבה."

לעומת כל אלה, כותב הפרשן אברהם אבן עזרא (ספרד, 1092-1167): "הדרש על נקודות 'וישקהו' טוב הוא לעתיקי משדים, כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו, והעד ויבכו, כאשר עשה יוסף עם אחיו."

כותבת ד"ר פנינה גלפז-פלר (מרצה למקרא במכון שכטר):
עשו רץ לקראת יעקב, מחבק אותו ומנשקו. האחים הנרגשים בוכים, המתח העצום שאצרו בלבם עשרים שנה בא על פורקנו. עשו מתגלה ברגישותו. אמו רבקה הכירה את מזגו הסוער של בנה הבכור, הוא ממהר לכעוס אך ממהר גם לשכוח: "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ". אחרי עשרים שנה שכח עשו את כעסו; באופן ספונטני הוא רץ לעבר אחיו, מחבקו ומנשקו" (פנינה גלפז-פלר, דרשה לכל פרשה, (קרן תל"י: 2007), 43).

1. איזה פרוש להתנהגותו של עשו עולה מהכתוב, החיובי או השלילי? או האם נשאר הנרטיב ניטרלי? 2. איזה הנחות מנחות את המפרשים בבואם לפרש את הכתוב?
איזה משמעות יש ליחס לכך שעשו מכנה את יעקב 'אחי', ואילו יעקב פונה אל עשו בלשון 'אדוני'?
3. הפרשן בנו יעקב (גרמניה, אנגליה, 1862-1945) מעלה חשד באשר לכוונות עשו: "לא מצינו אף בפגישה אחת מכל הפגישות הללו ריבוי עשייה כזה כמו כאן: שפע כזה של סימני חיבה ואהבה לא מצינו אף בפגישה שלאחרי שנות הפרידה הטראגיות ביותר של יעקב ויוסף בנו אהבו; ורק כאן בעשו רואים אנו ריצה חיבוק, נפילה על צוואר, נשיקה בכייה, האין זה – קצת יותר מדי? האין זה חשוד?" (מובא בספרה של נחמה ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, 262). הפרשן מפנה לפגישה הראשונה בין יוסף ליעקב, אך בפגישה האחרונה ביניהם כתוב: "וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לו" (בראשית נ, א). האם גם זה יותר מדי? האם גם זה חשוד?
4. האם החמיץ יעקב הזדמנות לפיוס או שמא פעל בתבונה בחשדנותו? האם המשך הפרשה היה שונה אילו נשמע יעקב להזמנת עשו "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך", או מקבל את הצעת עשו "אציגה נא עמך מן העם"?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון

יום חמישי, 4 בדצמבר 2008

פרשת ויצא

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ: (בראשית כח, כ-כב).

האם, במלים אלה, נודר יעקב נדר? האם מצהיר יעקב על אמונתו באלוהים ובהבטחתו, או שמא אמונתו של יעקב מותנית בתנאי?

אומר רש"י (צרפת, 1040-1105): "אם יהיה אלהים עמדי - אם ישמור לי הבטחות הללו שהבטיחני להיות עמדי, כמו שאמר לי והנה אנכי עמך".

וכך שואל אברבנאל (פורטוגל, ספרד, איטליה, 1437-1508): "איך נעשה בנדר הזה עובד על מנת לקבל פרס באומרו אם יהיה אלהים עמדי ושמרני ונתן לי כך וכך, אז יהיה לי לאלהים, מכלל שאם לא יעשה לו כל זה, לא יהיה לו לאלהים ולא יעבדהו? ולא עשה אברהם זקנו כן, אבל נתנסה כמה פעמים ועמד בהם".

על גישה זאת חולק רמב"ן (ספרד, א"י, 1194-1270): "והיה ה' לי לאלהים - איננו תנאי כדברי רש"י, אבל הוא נדר, וענינו אם אשוב אל בית אבי אעבוד השם המיוחד בארץ הנבחרת במקום האבן הזאת שתהיה לי לבית אלהים ושם אוציא את המעשר".

פרושו של הרב יוסף הרץ (הבוגר הראשון של בית המדרש לרבנים באמריקה והרב הראשי של בריטניה (1872-1946)) מאמץ את גישת רמב"ן: "והיה ה' לי לאלהים – בתודה לעזרתו והגנתו, אקדיש את חיי לו" J.H. Hertz ed., The Pentateuch and Haftorahs)). ובדומה, גם פרוש הפשט (בעריכת הרב חיים צבי פוטוק (1929-2002)) בחומש עץ חיים: "הדרך הנכונה להבנת נדרו של יעקב איננה כמקוח עם ה', שהרי כל מה שהוא מבקש כבר הובטח לו. אלא, הוא מתחייב לדרך פעולה מסויימת כהבעת תודה לה' לאחר קיום ההבטחות" (D.L. Lieber ed., Etz Hayim; Torah and Commentary)

פרופ' ישעיהו ליבוביץ (1903-1994) מעלה גם פן נוסף, בכתבו: "הנדר הזה תמוה קודם-כל מבחינה זו, שלאחר ההתגלות האלוהית הגדולה והייעוד העצום הכלול בחזון החלומי, יעקב כאילו מדבר רק על סיפוק צרכיו הגשמיים...אבל ניתן לפרש את הדברים האלה בצורה אחרת לגמרי...יעקב אבינו איננו מתנה כאן תנאי לקבלת עול מלכות שמים. 'והיה ה' לי לאלהים' אינו השכר שהוא מצפה לו, אלא כלול במה שהוא דורש" (ישעיהו ליבוביץ, הערות לפרשת השבוע, 26).

פרוש הדרש (בעריכת הרב צבי קושנר) בחומש עץ חיים מציע פתרון מעניין: "פרשנים רבים הוטרדו מאמירת יעקב 'ושמרני בדרך הזה' לאחר שה' זה עתה הבטיח כך בחלומו. כן, איך אומר יעקב 'והיה ה' לי לאלהים' רק אם יעזור לו ה' להצליח? יכול והאמירה הראשונה משקפת את ספקותיו של יעקב באשר לתקפות חלומו. האם אמת היה או שמא רק משאלת לבו? האם יכול יעקב, כאברהם זקנו, לסמוך על ה' לקיים את הבטחתו האלהית? המדרש פותר את השאלה השניה בהבנתו את המלים 'והיה ה' לי לאלהים' כחלק מתפילתו של יעקב ולא כהבטחה. בנוסף לאוכל ובטחון, מבקש יעקב לחוש בנוכחותו של ה' בחייו" .

1. האם יש להבין את דברי יעקב כנסיון למקוח עם ה'? האם ניתן להתמקח עם ה'? האם יש להבין את הויכוח בין אברהם לה' בענין סדום כמשא ומתן? האם שונה אותו משא ומתן של אברהם מדברי יעקב בפרשת ויצא?

2. למה מבקשים פרשנים רבים להבין את דברי יעקב כנדר או כתפילה? האם יש בדבריהם הסבר משכנע לבעיה הנחזית של אמונה על תנאי? האם, לאור הנסיבות בהן נמצא יעקב, לא סביר יותר לראות בדבריו הצבת תנאי?

3. האם, מהבחינה העקרונית, קיים הבדל בין נדר ראשון זה בתנ"ך לבין נדרים אחרים?

4. לדעת פרופ' אליעזר שבייד ואחרים, מהות עבודת האלילים היא האמונה שהאדם יכול לשלוט בכוחות הטבע ולכפות את רצונו עליהם. האם נדרים מהווים סוג של עבודה זרה בה מנסה אדם לשעבד את האלוהים לרצונו, או האם נודר הנדר מכיר מעצם הנדר בעליונותו של האלוהים ומשעבד את עצמו לרצונו של האלוהים? האם נדרו של יעקב תומך או שולל אחת הגישות האלה?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון

יום רביעי, 26 בנובמבר 2008

פרשת תולדות

התורה איננה מסבירה את שמו של עשו אלא מתארת את עשו כ"אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר". לעומת זאת, שמו של יעקב מוסבר כפועל יוצא של התנהגותו – "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו". השם יעקב גם משקף את אופיו של אדם שאננו הולך בדרך הישרה, אלא בדרך עקובה (ראה: ישעיהו מ, ד). אופי זה מרומז גם במלים "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם", המעמידות תום לב אל מול עקוב לב (ראה: ירמיהו יז, ט). אכן, "אָח עָקוֹב יַעְקֹב" (ירמיהו ט, ג).

טרם לידת עשו ויעקב, פנתה רבקה לדרוש את ה', ונאמר לה: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". מדברים אלה נראה כי עתיד יעקב ועתיד עם ישראל נקבעו מראש. אם כן, מה תכליתן של התחבולות של יעקב ושל המזימות של רבקה? האם היו נחוצות והאם היו ראויות?

מאיר פרופסור נחום סרנה:
מכל מקום, הנבואה אמורה להסיר כל ספק כי אלוהים בחר ביעקב כאבי העם הנבחר.עובדה זאת בעלת משמעות מכרעת להבנת התפתחות הנראטיב. יעקב מוצג כמי שהשיג את הבכורה, ראשית דרך ניצול סבלו של אחיו ללא רחמים, ולאחר מכן, דרך הטעיה מחושבת של אביו הזקן והעיוור. על-כן, דרך סיפור הנבואה, מבקש הכתוב לנתק את עובדת בחירת יעקב מהאמצעים הבלתי כשרים בהם השתמש הבחור הצעיר מתוך חוסר סבלנותו להכרה רשמית לזכותו המיועדת והעצמאית לירושה. אין התורה מוחלת על מה שהושג בערמה. אדרבא, ברור מדרך הטיפול בנראטיב שתביעת יעקב לבכורה מבוססת כל כולה על קביעת זכותו מראש על-ידי אלוהים. כלומר, נוכחותה של הנבואה בסיפור מהווה, למעשה, הערכה מוסרית להתנהגותו של יעקב.הגינוי המרומז להתנהגותו הבלתי מוסרית של יעקב זוכה לביטוי מוחשי במחזור הסיפורים הביוגרפיים. (Nahum Sarna, Understanding Genesis, (Schocken: 1966) 183)

1. האם ניתן לקנות או לגנוב ברכה? למה כאשר מבקש עשו "בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי", משיב יצחק: "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ"?

2. פרופ' יחזקאל קויפמן הסביר כי "בברכת איש-האלהים ובקללתו פועל רצון האלהים...אבל כח הברכה והקללה ניתן גם לסוגי אנשים אחרים: לאב, למלך, לכהן. אולם גם אלה פועלות ברצון אלהים ולא בכחן העצמי" (קויפמן, תולדות האמונה הישראלית (1937) 478). אם כך, למה נותר יצחק ללא ברכה לעשו? האם יעקב אכן לקח את הברכה, או האם אין לנו אלא להסיק שיצחק ידע שהוא מברך את יעקב?

3. קויפמן גם מסביר ש"אנחנו מוצאים במקרא את הנטיה להפוך את ברכת איש האלוהים...לנבואה...ברכת יעקב היא נבואה לבניו אשר יקרא אותם 'באחרית הימים'". האם ראיית ברכות כנבואות עוזרת לנו להבין את סיפור יעקב ועשו והתנהגותו של יצחק?

4. האם צודק סרנה שבסיפור חייו של יעקב רואים אנו איך התורה מעריכה את התנהגותו של יעקב מהבחינה המוסרית? האם ישנם עוד מקרים בתורה בהם לומדים אנו את העמדה המוסרית של התורה מתוך מעשים למרות 'שתיקה'? אם צודק סרנה, למה בקשו חז"ל להצדיק את רבקה ויעקב, ולמה בקשו להכפיש ולגנות את עשו, לדוגמא: "אדמוני - סימן הוא שיהא שופך דמים" (רש"י)
?עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון

יום חמישי, 20 בנובמבר 2008

פרשת חיי שרה

"ספרי מנהגים רבים מספרים איך היו נכבדי הקהילה מלווים את החתן ביום חופתו, לקבל את פני הכלה ולכסותה בהינומה. מנהג זה מכונה 'באדעקען' ביידיש, כלומר כיסוי פני הכלה (...). מקורו של המנהג מיוחס לסיפור המקראי אודות רבקה. כשראתה את יצחק בפעם הראשונה, "וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בראשית כד, סה). כיסוי הכלה בהינומה גם מוזכר במשנה (כתובות ב, א)...
מספר פרושים הוצעו למנהג:

1. הוא ביטוי לצניעות ולחסידות (...).

2. הוא מבליט את מאפייני הנשיות היהודית; יופיה של הכלה שמורה לבעלה.

3. הוא מזכיר לנו את האשה הראשונה שנתארסה לגבר יהודי מלידה (...).

(Isaac Klein, A Guide to Jewish Religious Practice, 401 (1992))
הסברים אלה, המבקשים לעגן את מנהג ההינומה בתיאור המפגש בין רבקה ויצחק בפרשת חיי שרה, בהכרח גם מפרשים את הטקסט המקראי לאור אותו מנהג. לעומת זאת, אליעזר שביד מציע הסבר אחר להתנהגותה של רבקה בפגישתה עם יצחק:

"כשראתה לפניה את 'האיש' הצופה בה מן 'העין', מתנשא על גמלו, ידעה שהיא נקראת להגשים את ייעודה, אבל 'האיש הלזה', איש השדה הזה ... לא היה האיש שאותו דימתה בלבה כבן לאברהם ש'העבד' הוא נציגו. נפילתה מעל הגמל כדי שלא תגבה מאישה המיועד, העומד לפניה על שתי רגליו, וכיסוי פניה בצעיף עשויים להתפרש כמחווה של צניעות והשלמה כלפי חוץ, ואולם כלפי פנים זו מחווה של אכזבה עמוקה ושל החלטה לקבל על עצמה את הנהגת ביתה בדרך אל ייעודה" (אליעזר שבייד, הפילוסופיה של התנ"ך כיסוד תרבות ישראל, 151-152 (2004).

יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן נוקטים אף הם בדרך פרשנית אחרת:

"רבקה מתכסה בצעיף כשהיא רואה את בעלה לעתיד. על כיסוי בצעיף מסופר במקרא רק עוד פעם אחת ויחידה, בסיפור תמר המתחפשת לזונה כדי שחמיה, יהודה, לא יכיר אותה ויבוא אליה על אם הדרך (בראשית לח, יד). וגם כאן חשו חז"ל בקשר שבין שני הסיפורים: 'שתים הן שנתכסו בצעיף וילדו תאומים' (בראשית רבה ס, טו [עמ' 656]). ובכלל, לידת תאומים נחשבה במיתוסים עממיים רבים תוצאה של ניאוף" (יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, 216 (2004). המחברים מציעים שלוש פתרונות אפשריים למסורת המטילה חשד בהתנהגותם של רבקה ואליעזר בדרכם מחרן: "(א) מדובר במסורת חיצונית, לא יהודית שמראשיתה נוצרה כדי ללגלג על מקורותיהם המקודשים של היהודים ועל אבות האומה; (ב) זו מסורת יהודית, פיתוח הסיפור המקראי לאור דרכי קריאה מיוחדות שלו ושל מילות מפתח שמצויות בו (...); (ג) זו, בצורה זו או אחרת, מסורת עממית קדומה אשר נדחתה מטעמים ברורים מן התורה, אשר הציעה למולה מסורת אחרת".

1. האם ניתן לישב את המסורת המייחסת את מנהג הבאדעקען לכיסוי פניה של רבקה, עם הדמיון הברור שבין סיפור זה לבין סיפור כיסוי פניה של תמר? האם הדמיון לסיפור תמר לא הפריע למסורת? האם לא ראתה המסורת תקדים שלילי בסיפור תמר?

2. כל אחת מהגישות הנ"ל מתבססת על קריאה צמודה של הטקסט המקראי.על מה בטקסט המקראי מבסס שביד את פרשנותו ה"פסיכולוגי"? איך משתלבת פרשנות זו עם דמותה של רבקה, כפי שהיא מצטיירת בספר בראשית?

3. כפי שמראים זקוביץ ושנאן, הטקסט המקראי מרמז בלשונו ובדימויו לקשר בין רבקה לתמר. לשון המקרא והדמויים הנרטיביים גם מרמזים בצורה ברורה לקשר בין דמותה של רבקה לדמותו של אברהם. האם ניתן למצוא מכנה משותף? מה מלמדים רמזים לשוניים וסגנוניים אלה אודות מורכבות אופיה של רבקה, על תפקידה ועל יעודה?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון

יום חמישי, 13 בנובמבר 2008

פרשת וירא

בפרשת וירא, דורש אברהם מה': "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?" (בראשית יח, כג). באותה פרשה, דורש אבימלך מלך גרר: "הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?" (בראשית כ,ד). על הקשר בין שתי האמירות, עומד פרופסור אליעזר שביד:
"ואולם אם אנו לוקחים בחשבון את כל התולדות הללו שנולדו מהמלצת אברהם הפרקליט לפני אלוהיו, נראה שהוא לא עמד במבחנו הראשון בעשיית משפט צדק ואמת. אכן, זהו הקשר שבין סיפור המלאכים לסיפור הבא אחריו – מגוריהם של אברהם ושרה בגרר, סיפור שלחוקרי המקרא נראה כמו שרבוב גרסה שנייה של סיפור מגוריהם של אברם ושרי במצרים כאילו מחוץ לכל הקשר" (אליעזר שביד, הפילוסופיה של התנ"ך כיסוד תרבות ישראל, 125).
בפרשת סדום, מאשים אברהם את ה' על שהוא דן את כל אנשי סדום כמקשה אחת, ללא אבחנה בין צדיק לרשע. נראה כי בבואו לגרר, חוזר אברהם על אותה הטעות, כפי שמסביר הרמב"ן: "לא היה זה כמו במצרים, כי שם בבואם מצרימה, ויראו המצרים את האשה כי יפה היא ויהללו אותה אל השרים ואל המלך, כי אנשי זמה הם, אבל המלך הזה תם וישר גם אנשיו טובים, רק אברהם חשד אותם והיה אומר לכל אחותי היא."
סיפורים אלה, והקשר ביניהם, עשויים להעלות שאלות באשר לצדק האלוהי והמוסר האנושי, כפי שהאיר פרופסור זאב פלק:
"דיני ישראל, המושתתים על הטרונומיה מוסרית, עוסקים בעיקר בחובותיו של כל אדם כעבד ה', ולא כל כך בזכויותיו כאדם וכאזרח. הדבר לא היה בעייתי כל עוד היתה ההנחה שביסוד הדינים הללו מקובלת על הקהל, אולם היום, כשרוב הציבור אמון על השקפת-עולם אינדיבידואליסטית, וכן בעקבות הרעיונות של דמוקראטיה והליברליזם, נוצר קושי. ההקפדה של ההלכה מביאה לניכור גדל והולך של רבים כלפיה, ולכן דחופה השאלה אם ניתן לשאוב את העקרון של זכויות האדם לתוך ההלכה...ההתדיינות עם האל...מבוססת על ההנחה, שהצדק מחייב בעולם בעליונים כמו בתחתונים... " (זאב פלק, ערכי משפט ויהדות, 58-59).
1. האם ניתן ללמוד מהויכוח של אברהם אודות סדום, שיש מוסר אחד ה"מחייב בעולם בעליונים כמו בתחתונים", או שמא מויכוח זה למדים אנו שישנן שתי מערכות מוסר שאינן בהכרח תואמות?
2. האם ניתן לדרוש מאלוהים לעמוד באמות המידה המוסריות של בני אדם? איך על אלוהים להתנהג במצב של מתח בין מערכות המוסר? איך על האדם להתנהג לנוכח אותו מתח?
3. בסיפור סדום, מציע לוט את בנותיו לאנשי סדום על-מנת להגן על אורחיו. האם ניתן להשוות בין התנהגות זו של לוט לבין התנהגותו של אברהם בבואו לגרר, כאשר מציג הוא את שרה אשתו כאחתו הפנויה כדי להציל את נפשו?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון

יום רביעי, 12 בנובמבר 2008

משרד חדש

חברים יקרים!
החל מיום ראשון ה- 10 בנובמבר משרדנו עבר לבניין בית הקונסרבטוריון (בכניסת הבניין) מתחת לאולם בו אנו מתפללים.
בינתיים אין לנו קו טלפון. ניתן להתקשר לנייד שלי: 052-4618991 .
בברכה,
יהודית

יום חמישי, 6 בנובמבר 2008

בת מצווה

מזל טוב י חשון תשס"ט

לך לך

זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא... וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר: (בראשית יז, י-יד).

"לך לך יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות מילה" (ספר החינוך, מצוה ב).

על חשיבותה המיוחדת של מצוות המילה, הן בעיני היהודים והן בעיני הגוים, ניתן ללמוד מהאמור בספר מכבים א:"ויהי בשנת מאה וארבעים וחמש, בחמשה עשר יום לחודש כסלו, ויקימו שיקוץ משומם על מזבח ה', ויבנו במות בכל ערי יהודה מסביב. ויזבחו ויקטרו בחוצות העיר ולפני פתחי ביתם, ויקרעו את ספרי תורת ה' לקרעים, וישרפו אותם באש. וכל אשר נמצא אתו ספר ברית ה', וכל השומר את פי ה', היכו לפי חרב כאשר ציוה המלך. כמשפט הזה עשו לבני ישראל מדי חודש בחודשו בהיקבץ העם אל הערים. ובחמישה ועשרים יום לחודש זבחו את זבחיהם על הבמה אשר הקימו נוכח מזבח ה'. והנשים אשר מלו את בניהן הומתו על פי המלך. את העוללים תלו בצווארם, ואת המלים אותם הרגו בחרב ויבוזו את בתיהם" (מכבים א', נג-נט).

על חשיבות מופלגת זו, אומר בפילוסוף ברוך שפינוזה: "העובדה שהיהודים החזיקו ומחזיקים מעמד שנים הרבה כל כך מפוזרים וחסרי ממלכה אינה פלא כלל וכלל, מאחר שנבדלו מכל העמים באופן שהעלה עליהם את שנאת כולם. והם נבדלים לא בלבד במנהגים חיצוניים בהיפך מנהגי שאר העמים אלא גם באות ברית המילה, שעליה הם שומרים באדיקות מופלגת…אני סבור כי ברית המילה יש לה בנידון זה השפעה גדולה כל כך עד שאני משוכנע כי היא לבד תקיים את העם הזה לעולמים" (שפינוזה, מאמר תיאולוגי-מדיני).

אך למה נצטוו בני ישראל למול את בניהם? מה משמעות הדבר? לכך נתנו תשובות רבות ומגוונות, וביניהן:"תנו רבנן: חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד (תהלים קי"ט) 'שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך'. ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה! וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו" (תלמוד בבלי מסכת מנחות מג ע"ב).

."מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזו מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו, של בשר ודם נאים...אמר לו, למה אתם מולין? אמר לו, אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקב"ה. הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות, אמר לו, אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם, אמר לו, אין אלו נאים יותר מן השבלים?" (מדרש תנחומא, פרשת תזריע סימן ה).

1. למה נחשבת מצוות המילה כה חשובה ביהדות?
2. הוגים רבים מנסים להסביר את מצוות המילה במונחים של ריסון הדחף המיני או הוספת מימד של קדושה ליחסי האישות, אך נראה כי הדגש במדרשים לעיל שונה. איזה מסרים ערכיים מנסים חז"ל להביע במדרשים אלה?
3. למה בחר בעל המדרש דווקא בדוד? האם לא היתה דמות מרוסנת יותר בתחום האישות? האם בעל המדרש בחר בדוד מסיבות אחרות או לשם העברת מסרים ערכיים אחרים? האם יש קשר בין רעיון השותפות בהשלמת הבריאה המועבר במדרש השני לבין המדרש אודות דוד?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון

יום חמישי, 30 באוקטובר 2008

קורס "מירושלים ליבנה"







פרשת נח

"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ ... וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו, ט-יב).

לדעת חז"ל, לא כל המצות נתנו למשה בסיני, אלא חלקן כבר היו מקדמת דנה: "תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין נו ע"א).

קובע הרמב"ם: "על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף-על-פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות" (רמב"ם, הלכות מלכים, ט,א).

ומרחיב הרמב"ן: "ועל דעתי, הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל" (רמב"ן, בראשית לד, יג).

אך, פרופסור זאב פלק מקשה על האופי האוניברסלי של המוסר התורני:
"מצוות האדם הראשון או בני נח כוונו לכל העמים, משמע, כולם הוזמנו להצטרף למסגרת התורה...אך מאידך גיסא, נמצאים בתורה גם ביטויים קיצוניים של פרטיקולריזם אקסקלוסיביות...דרושה, אפוא, אבחנה בין המסקנות ההומניות הנובעות מהמונותיאזם והמוסריות של האלוהים מחד גיסא, והמסקנות הנובעות מהמצב המלחמתי הקיומי של ישראל הקדום, מאידך גיסא" ( Ze’ev Falk, Religious Law and Ethics, 52-53 ).

1. למה ראו חז"ל חשיבות ביחוס מצוות מסויימות לאדם הראשון? מה אופיין של אותן מצוות?
2. למה היה חשוב לרמב"ם לציין ש"הדעת נוטה להן", כלומר, שניתן להגיע למצוות בני נח דרך ההגיון והשכל הישר? האם, לאור הגיונן וחיוניותן של מצוות בני נח לקיום החברה, היה צורך "לצוות" את המצוות האלה? האם יש יתרון בראיית כללים אלה כמצווים מפי האלהים?
3. כותב פרופסור יצחק שורש: "את שבע מצוות אלה של בני נח הפרו בהדרגה הדורות מאדם ועד נח, ובכך החזירו את החברה האנושית לתהו ובהו, ועוררו את זעמו של אלהים. ההתנונות משמעה הפיכת סדרי עולם, כרסום אבחנות עד להיעלמותן, הפיכת כל האפשרויות לתקפות במידה שווה, ועשיית כל אשר ביכולתנו הפיזית"( Ismar Schorsch, (Chancellor's Parashah Commentary, Parashat Noah, October 28, 1995 . האם ראו חז"ל את כוונת המלים "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" ביטוי לאי-קיומן של מצוות בני נח?
4. פרופסור פלק רואה את המוסר התורני האוניברסלי ביטוי לתפישת האלוהות שלנו, ואילו בפרטיקולריזם ובאקסקלוסיביות רואה הוא ביטוי להכורח המציאות הפוליטית הקיומית. האם גישה זו מבקשת להבחין בין אידיאל אלוהי לבין מציאות אנושית, או האם יש ליחס את שתי הגישות, האוניברסלית והיחודית, לאלוהים? האם מתח זה בין הרצוי למצוי קיים גם במצבנו הנוכחי?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון

יום ראשון, 12 באוקטובר 2008

"בת מצווה לנשים מבוגרות"

חברות הקהילה יקרות שלום רב,
ברצוני להזמינכן למפגש הראשון סביב הפרויקט "בת מצווה לנשים מבוגרות".
המפגש יתקיים ביום ששי ה-17 באוקטובר בשעה 16:15 בבית הכנסת. הרב מאוריסיו יעביר לנו שיעור בנושא: "ארון הספרים היהודי"
למי שלא יגיע למפגש הכרות ראשון אספר שטקס הבת מצווה המשותף לנשים יתקיים ביום שבת ג' בניסן 28 במרץ, פרשת ויקרא.
עד לתאריך עלייה לתורה נקיים פגישות לימודיות סביב הנושאים:
1. הנשים במקורות
2. נשים בולטות בהיסטוריה היהודית
3. תורה (מהות- התגלות)
4. התפילה וסידורה
5. מצווה- צדקה
6. מעגל החיים- טקסים יהודיים במשך החיים
7. סמלים יהודיים (תלית, כיפה, תפילין וכדומה)
8. לימוד פרשת השבוע "ויקרא".
בנוסף קבוצת הנשים תבחר יחד פרויקט מצוות שיהיה חלק מתהליך ההכנה.

בקרוב!
בקרוב נעלה באינטרנט בלוג של "עיגולים" – קבוצת נשות הקהילה ובו גם חומר על תוכנית הבת מצווה.

לאלו מביניכן שמעוניינות לחוות תהליך של חוויה ייחודית ומרתקת מוזמנות להתקשר לקהילה ולקבל פרטים נוספים.
יהודית
טלפון: 048722921
מייל: kehila5@bezeqint.net

יום חמישי, 2 באוקטובר 2008

פרשת וילך

בפרשת וילך, קוראים אנו את הפסוק: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט). על פניו, נראה כי המילים "כתבו לכם" מכוונות למשה וליהושע, וכי משמעות המילים "השירה הזאת" היא שירת משה בפרשת האזינו, כפי שמסביר רש"י ("את השירה הזאת - האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו"), אך לא כך הבינו חז"ל את משמעות הציווי, אלא ראו חז"ל את המלים "כתבו לכם" כמכוונות לכל בני ישראל, ואילו "השירה הזאת" מתייחסת לכל התורה כולה. מכאן, למדו כי המצווה האחרונה בתורה – מצווה תרי"ג – היא "לכתוב כל אחד מישראל ספר תורה לעצמו" (ספר החינוך, מצוה תריג).

אך הרא"ש (רבינו אשר בן יחיאל – גרמניה וספרד, 1250-1327) נקט בגישה אמיצה ומרחיקת לכת בנוגע ליישום מצווה זאת בזמנו. גישה זאת מובאת על-ידי בנו ר' יעקב "בעל הטורים":

וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שזה לא נאמר אלא לדורות הראשונים שהיו כותבין ספר תורה ולומדים בו, אבל האידנא שכותבין ספר תורה ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים, מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו. מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה דכתיב "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים, לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם (טור, יורה דעה, סימן ר"ע).

כלומר, סבר הרא"ש שעל-אף שהמדובר במצווה דאורייתא, חובה עלינו לתת לה משמעות המתאימה לנסיבות חיינו והנותנת מענה לצרכי תקופתנו. על-כן, מאחר ובתקופתו כבר לא השתמשו בספרי התורה לשם לימוד, הרעיון העומד בבסיס המצווה מחייבת כי נכתוב ספרים אחרים, כגון המשנה והגמרא.

בימינו, התייחס הרב יצחק שורש למשמעות העכשווית שך המצווה לכתוב ספר תורה, בכתבו:

מה, באמת, יכול להיות בעבורנו שווה ערך לכתיבת ספר תורה לעצמנו? הייתי מציע לימוד קריאת התורה בבית הכנסת על-פי טעמיה, טעמי המקרא. ביהדות, ספרי הקודש אינם מדוקלמים, אלא מושרים...קריאת פרשה או הפטרה בשבת מחייב כי נשיר אותה. היות ואת הראשון עושים מתוך גלילה בה אין ניקוד או טעמים, המשימה דורשת לימוד בעל פהן. ושינון זה מאפשר לנו לעמוד על דקדוקי הלשון העברית, הטעמים כפיסוק, ועל אין ספור דקויות שבטקסט. שליטה בביצוע המוסיקלי מביאה אותנו להבנה ברבדים עמוקים יותר...אין דבר חשוב יותר בבית הכנסת של ימינו מאשר לעמוד מחדש על יופיה ועוצמתה של קריאת התורה כחווי קולקטיבית של התגלות קולקטיבית, וכהזדמנות פרטית להפנמתה (מתוך דברי נגיד בית המדרש לרבנים באמריקה על פרשת נצבים-וילך, כ"ג אלול תשס"ג).

האם בימינו ישנו ערך מוסף בהעתקת טקסט או בשינונו? מה מוסיפים דרכי לימוד אלו, אם בכלל? האם לא עדיף לקנות ספר תורה מאשר לכתוב אותו? למה סבר רבא (סנהדרין כא ע"ב) שגם מי שיורש ספר תורה "מצווה לכתוב משלו"?
בזמנו, סבר הרא"ש כי יש להעביר את קיום המצווה מהתורה שבכתה לתורה שבעל פה, ואילו כיום מבקש הרב שורש להחזיר את הדגש ללימוד התורה שבכתב. האם צדק הרא"ש לאור נסיבות תקופתו? איזה נסיבות של ימינו עשויות לתמוך בגישתו של הרב שורש?
לעומת פוסקים המאמצים את גישת הרא"ש לפיה יש לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה על-ידי רכישת חומש, תלמוד וספרי הלכה מודפסים, שואל הט"ז ("טורי זהב", ר' דוד הלוי סגל, פולין, 1586-1667): "דהיאך נבטל מצוות עשה של 'ועתה כתבו לכם' בחילוף הדורות?" (שו"ע יו"ד סימן רע). איך ניתן להשיב לשאלת הט"ז? האם שינויי הזמן והנסיבות מצדיקים שינויים בקיום המצוות?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון

יום חמישי, 25 בספטמבר 2008

פרשת ניצבים

הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: (דברים ל, יט).

עקרון הבחירה החפשית – היכולת לבחור בין טוב ורע – מובא לידי ביטוי במילים "ובחרת בחיים". על עקרון זה נאמר במשנה: "הכל צפוי, והרשות נתונה" (אבות ג, טו). כן, בתלמוד מוצאים אנו את הביטוי הבא לעקרון זה: "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים" (ברכות לג, ע"ב).

מסביר הרמב"ם:
רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע...
ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים [דברים ל, טו], וכתיב ראה אנכי נותן לפניכם היום [דברים יא, כו], כלומר שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים... (רמב"ם, הלכות תשובה ה, א-ג).

כפי שמאיר הרמב"ם, רעיון זה של בחירה חפשית, מבטא את ייחודו של האדם הנברא "בצלם אלהים". על כך, כותב המהר"ל מפראג:
האדם נברא בצלם אלוהים ויש לו דמיון בזה אל ה' יתברך. האדם שנברא בצלם אלהים יש לו סגולה זאת שהוא ברשות עצמו, כמו ה' יתברך שהוא עושה מה שירצה. וכך האדם יש רשות בידו לעשות מה שירצה והוא בעל בחירה (דרך חיים, עמ' קמ"ח).

לעומת גישה מסורתית זאת, דגל הפילוסוף ברוך שפינוזה בגישה דטרמניסטית:
בתודעה אין רצון מוחלט או חפשי, אלא התודעה נקבעת מראש לרצות דבר זה או אחר על-ידי גורם אשר נקבע על-ידי גורם אחר, והוא על-ידי גורם אחר, וכך עד אין סוף (אתיקה, חלק ב', עקרון 48).

ואילו מתוך נסיונו כאסיר במחנות ריכוז בשואה, קבע הפסיכיאטר ויקטור פראנקל:
האם נכונה התיאוריה לפיה אין האדם אלא תוצאה של גורמים מצביים וסביבתיים...האם האדם אינו אלא תוצאה מקרית של אלה? חשוב מכל, האם תגובותיהם של האסירים לעולם הייחודי של מחנה הריכוז מוכיחות שאין האדם יכול להמלט מהשפעות סביבתו? האם אין לאדם בחירה בפני נסיבות כאלה?...נסיון חיי המחנה מראה שלאדם חופש פעולה...האדם יכול לשמור על שארית חרות הרוח, עצמאות התודעה, גם בנסיבות נוראיות של לחץ פסיכולוגי ופיזי...ניתן לשלול מאדם הכל חוץ מדבר אחד: אחרון חרויות האדם – לבחור את התייחסותו לכל מצב נתון, לבחור את דרכו (ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות).

האם יש משמעות מוסרית למושג "שכר ועונש" בהעדר בחירה חפשית? האם מדברי פראנקל נוכל ללמוד שיש לאבחן בין סוגי חופש בחירה, כך למשל, ששלילת החירות הפיזית איננה בהכרח שוללת את חופש המוסרי?
ביום כיפור, נקרא את ספר יונה. האם ליונה היתה בחירה חפשית? באיזה מובן כן, ובאיזה מידה לא?
בתפילות יום כיפור נקרא אודות מותו של רבי עקיבא, המתוארת כך בגמרא: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך" - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?" (ברכות סא ע"ב).
האם סיפור זה מלמד אותנו דבר מה אודות חופש הבחירה? כותב פראנקל: "בין האסירים, רק מעטים שמרו על חירותם הפנימי המלאה והשיגו את אותם ערכים אשר סבלם איפשר, אך גם דוגמא אחת מספקת הוכחה מספקת שכוחו הפנימי של האדם עשויה להעלותו מעל לגורלו החיצוני.

"עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון

יום רביעי, 24 בספטמבר 2008

קריתון רוה"ש תשס"ט



קרירון-עלון הקהילה המסורתית הקריות, מהדורת ראש השנה תשס"ט
נשמח לקבל תגובות, הצעות או שאלות בדוא"ל או בפקס.
רק טוב ושנה טובה ומאושרת,
בברכה,
הקהילה המסורתית הקריות


שימו לב: ה"קרייתון" הינו מסמך PDF ואפשר לפתוח אותו בעזרת תכנת Adobe Reader אשר ניתן להוריד בחינם מהאתר: http://www.adobe.com/

יום חמישי, 18 בספטמבר 2008

פרשת כי תבוא

יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹקֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו (דברים כח, ט).

לכאורה, המלים "והלכת בדרכיו" אינן אומרות אלא שבקיום המצות הולכים אנו בדרך ה'. אך חז"ל ראו במלים מקור למצוה עצמאית להדמות לה':

והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו "והלכת בדרכיו" [דברים כח]. וכבר כפל צווי זה ואמר "ללכת בכל דרכיו" [דברים י, יב; יא, כב]. ובא בפירוש זה מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד, וזה לשון ספרי [ספרי דברים פיסקא מ"ט]. (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ח)

ובדומה:

ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: אחרי ה' אלהיכם תלכו [דברים יג, ה]? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים, ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים...אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים...אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים...אף אתה קבור מתים. (סוטה יד ע"א )

וכן:

אך הרעיון של האהבה האלקית, ולא רעיון הצדק האלקי, הוא השולט בתפישה הרבנית. כשאומרים לנו חז"ל להדמות לאלקים, ללכת בדרכי ה', כוונתם בעיקר לחיקוי היבטים מסוימים של האהבה האלקית, להיות חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד. (Max Kadushin, The Rabbinic Mind, 219)

אך נראה כי פרופסור זאב פלק ביקש למצוא ברעיון זה של הדמות לה' לא רק מקור לדוגמת התנהגות מוסרית לחכוי, אלא גם מקור לבחינת מוסריותה של התנהגותנו:

אם מקבלים אנו את רעיון ה"הדמות לאלקים" (imitateo dei), כי אז שואבים אנו את נורמות התנהגותנו לא מרצונו השרירותי של הסמכות העליונה – כדרכם של ה- ethical voluntarists – אלא מתוך הדרך בה תופשים אנו את ה': "כמו שהוא רחום אף אתה היה רחום". כך מאפשרת לנו התיאולוגיה היהודית לפתח שיטה אתית בעלת מקורות חיצוניים לתורה ולהלכה...אפשר להבין את רעיון ה"הדמות לאלקים" כמקור להכרת רצון ה', בנוסף למקורות אחרים כמו התורה וההלכה. נוכל להניח שככלל יש לפרש את ההלכה לאור ה"הדמות לאלקים"... (Ze’ev W. Falk, Religious Law and Ethics: Studies in Biblical and Rabbinical Theonomy, 126-127)

1. האם מדותיו של ה' טובות בשל היותן מדותיו, או האם הן מדותיו של ה' בגלל שהן טובות? האם התשובה לשאלה זו חשובה למושג ההדמות לאלקים?
2. האם הנסיון לחכות את מדותיו או תכונותיו של ה' משחררת אותנו מהתלבטויות מוסריות או האם היא מחייבת אתנו להתמודד עם שאלות מוסריות? האם אנו חייבים לשאול את עצמנו מה הוא ה' בעיננו, על-מנת שנוכל לנסות להדמות לו בהתנהגותנו?
3. האם ניתן להיות אדם מוסרי רק על-ידי ציות לצו האלקי לשמור מצותיו? או האם צודק פרופ' פלק בסברו שכאשר באים אנו לנסות להתנהג על-פי הצו האלקי, פועלים אנו בהתאם לתפישתנו באשר למהותו? האם עלינו לנקוט בעמדה מוסרית עצמאית בבואנו לחיות חיי תורה ומצות?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון

סליחות והרמת כוסית


יום חמישי, 11 בספטמבר 2008

פרשת כי תצא

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: (דברים כב, א-ב)

פסוקים אלה מהווים את הבסיס למצוות השבת אבדה (ספר החינוך מצוה תקלח). אך לשון המקרא מדבר על "אחיך", ומכאן למדו חז"ל שהמצווה חלה רק על רכושם של בני ישראל. כך, לדוגמא:

תא שמע: מצא בה אבידה, אם רוב ישראל - חייב להכריז, אם רוב נכרים - אינו חייב להכריז. (בבא מציעא כד ע"א)
מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת? שנאמר: "לכל אבדת אחיך", לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לכנעני. (בבא קמא קיג ע"ב)

הסיבה לגישה זו מוסברת על-ידי הרמב"ם כך:

אבידת הגוי מותרת שנאמר: "אבידת אחיך", והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם, ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח, ובמקום שיש חלול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה. (הלכות גזלה ואבדה יא:ג)

אך, לעומת גישה זאת, מוצאים אנו את הסיפור הבא בתלמוד הירושלמי:

שמעון בן שטח הוה עסיק בהדא כיתנא אמרין ליה תלמידוי ר' ארפי מינך ואנן זבנין לך חדא חמר ולית את לעי סוגין אזלון זבנון ליה חדא חמר מחד סירקאי ותלי ביה חדא מרגלי אתון לגביה אמרין ליה מן כדון לית את צרי' לעי תובן אמ' לון למה אמרין ליה זבנינן לך חד חמר מחד סירקיי ותלי ביה חדא מרגלי אמ' לון וידע בה מרה אמרין ליה לא א"ל לון איזל חזר לא כן אמר רב חונא ביבי בר גוזלון בשם רב התיבון קומי רבי אפילו כמאן דמר גזילו של גוי אסור כל עמא מודיי שאבידתו מותרת מה אתון סברין שמעון בן שטח ברברון הוה? (בבא מציעא פרק ב דף ח טור ג /ה"ה)

[תרגום]: שמעון בן שטח היה סוחר בפשטן. אמרו לו תלמידיו, רבי הרפה מזה, אנחנו נקנה לך חמור אחד ואין אתה צריך לעבוד הרבה. הלכו וקנו לו חמור מערבי, והיתה מרגלית תלויה בו. באו אל שמעון בן שטח אמרו לו, מעתה אין אתה צריך לעבוד יותר. שאל אותם למה? אמרו לו קנינו לך חמור מערבי, ותלויה בו מרגלית. שאל אותם, האם המוכר ידע על כך? אמרו לו: לא. אמר להם, לכו החזירו. השיבו לפני הרב: אפילו לדברי מי שאמר: גזלו של נכרי אסור - הרי הכל מודים שאבדתו מותרת! [השיב שמעון בן שטח] מה אתם סבורים, שמעון בן שטח ברברי?

בספר החינוך (מצווה תקל"ט) ישנה גם מצווה משלימה למצוות השבת אבידה, והיא המצווה שלא להתעלם מן האבידה: "שלא נעלים עין מאבידת אחינו אבל נקחה ונשיבה אליו, ועל זה נאמר [דברים כב, ג], לא תוכל להתעלם". לעומת זאת, חוק השבת אבידה, תשל"ג – 1973, חל רק על "המוצא אבידה ונוטלה", ואיננו מחייב "שלא להתעלם". האם מדברי שמעון בן שטח עלינו ללמוד שבתחום המוסר והצדק החברתי ישנן חובות החלות עלינו מעבר לאמור בהלכה או בחוק? מתי עלינו לנהוג "לפנים משורת הדין"? מתי "לפנים משורת הדין" הוא הדין?
האם גישת שמעון בן שטח דורשת שנגדיר את המושג "אחיך" בדרך רחבה יותר?
בפרושו למשנה, כותב הרמב"ם (נדרים ד:ד) "שחייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל והרי הוא בכלל אמרם בפירוש הכתוב 'והשבתו לו' לרבות את גופו, שאם ראהו אובד ויכול להצילו הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו." למה מדמה הרמב"ם הצלת חיים להשבת אבידה? האם ניתן להרחיב מצוות השבת אבידה גם לתחומים נוספים?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון

יום רביעי, 10 בספטמבר 2008

יום שלישי, 9 בספטמבר 2008

מחפשים מתנדבים

חברים יקרים,
בימים אלו אנו מחפשים מתנדבים שאוהבים ללמד ולעזור.
הקהילה המסורתית בודקת את האפשרות לארגן פרויקט לתמיכה לאותם ילדים שזקוקים לעזרה בשיעורי הבית ולחיזוקים מעבר לשעות בית הספר.
אנחנו מחפשים מתנדבים שמעוניינים ללמד ולעזור לאותם ילדים .
לאלו מכם שמעוניינים להירשם למאגר המתנדבים המלמדים, הינכם מוזמנים לעשות זאת באמצעות טלפון שמספרו 04-8722921 או באמצעות דוא"ל לכתובת- kehila5@bezeqint.net

הרצאה בקהילה


יום ראשון, 7 בספטמבר 2008

תוכנית ברדיו

אתם מוזמנים להאזין לדברי הרב שלנו בנושא פרשת השבוע, בתוכנית הבוקר קפאין עם קרן אקרמן שמשודרת ברדיו צפון ללא הפסקה 104.5 FM בימי ששי בשעה 7:20