בפרשת וילך, קוראים אנו את הפסוק: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט). על פניו, נראה כי המילים "כתבו לכם" מכוונות למשה וליהושע, וכי משמעות המילים "השירה הזאת" היא שירת משה בפרשת האזינו, כפי שמסביר רש"י ("את השירה הזאת - האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו"), אך לא כך הבינו חז"ל את משמעות הציווי, אלא ראו חז"ל את המלים "כתבו לכם" כמכוונות לכל בני ישראל, ואילו "השירה הזאת" מתייחסת לכל התורה כולה. מכאן, למדו כי המצווה האחרונה בתורה – מצווה תרי"ג – היא "לכתוב כל אחד מישראל ספר תורה לעצמו" (ספר החינוך, מצוה תריג).
אך הרא"ש (רבינו אשר בן יחיאל – גרמניה וספרד, 1250-1327) נקט בגישה אמיצה ומרחיקת לכת בנוגע ליישום מצווה זאת בזמנו. גישה זאת מובאת על-ידי בנו ר' יעקב "בעל הטורים":
וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שזה לא נאמר אלא לדורות הראשונים שהיו כותבין ספר תורה ולומדים בו, אבל האידנא שכותבין ספר תורה ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים, מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו. מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה דכתיב "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים, לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם (טור, יורה דעה, סימן ר"ע).
כלומר, סבר הרא"ש שעל-אף שהמדובר במצווה דאורייתא, חובה עלינו לתת לה משמעות המתאימה לנסיבות חיינו והנותנת מענה לצרכי תקופתנו. על-כן, מאחר ובתקופתו כבר לא השתמשו בספרי התורה לשם לימוד, הרעיון העומד בבסיס המצווה מחייבת כי נכתוב ספרים אחרים, כגון המשנה והגמרא.
בימינו, התייחס הרב יצחק שורש למשמעות העכשווית שך המצווה לכתוב ספר תורה, בכתבו:
מה, באמת, יכול להיות בעבורנו שווה ערך לכתיבת ספר תורה לעצמנו? הייתי מציע לימוד קריאת התורה בבית הכנסת על-פי טעמיה, טעמי המקרא. ביהדות, ספרי הקודש אינם מדוקלמים, אלא מושרים...קריאת פרשה או הפטרה בשבת מחייב כי נשיר אותה. היות ואת הראשון עושים מתוך גלילה בה אין ניקוד או טעמים, המשימה דורשת לימוד בעל פהן. ושינון זה מאפשר לנו לעמוד על דקדוקי הלשון העברית, הטעמים כפיסוק, ועל אין ספור דקויות שבטקסט. שליטה בביצוע המוסיקלי מביאה אותנו להבנה ברבדים עמוקים יותר...אין דבר חשוב יותר בבית הכנסת של ימינו מאשר לעמוד מחדש על יופיה ועוצמתה של קריאת התורה כחווי קולקטיבית של התגלות קולקטיבית, וכהזדמנות פרטית להפנמתה (מתוך דברי נגיד בית המדרש לרבנים באמריקה על פרשת נצבים-וילך, כ"ג אלול תשס"ג).
האם בימינו ישנו ערך מוסף בהעתקת טקסט או בשינונו? מה מוסיפים דרכי לימוד אלו, אם בכלל? האם לא עדיף לקנות ספר תורה מאשר לכתוב אותו? למה סבר רבא (סנהדרין כא ע"ב) שגם מי שיורש ספר תורה "מצווה לכתוב משלו"?
בזמנו, סבר הרא"ש כי יש להעביר את קיום המצווה מהתורה שבכתה לתורה שבעל פה, ואילו כיום מבקש הרב שורש להחזיר את הדגש ללימוד התורה שבכתב. האם צדק הרא"ש לאור נסיבות תקופתו? איזה נסיבות של ימינו עשויות לתמוך בגישתו של הרב שורש?
לעומת פוסקים המאמצים את גישת הרא"ש לפיה יש לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה על-ידי רכישת חומש, תלמוד וספרי הלכה מודפסים, שואל הט"ז ("טורי זהב", ר' דוד הלוי סגל, פולין, 1586-1667): "דהיאך נבטל מצוות עשה של 'ועתה כתבו לכם' בחילוף הדורות?" (שו"ע יו"ד סימן רע). איך ניתן להשיב לשאלת הט"ז? האם שינויי הזמן והנסיבות מצדיקים שינויים בקיום המצוות?
אך הרא"ש (רבינו אשר בן יחיאל – גרמניה וספרד, 1250-1327) נקט בגישה אמיצה ומרחיקת לכת בנוגע ליישום מצווה זאת בזמנו. גישה זאת מובאת על-ידי בנו ר' יעקב "בעל הטורים":
וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שזה לא נאמר אלא לדורות הראשונים שהיו כותבין ספר תורה ולומדים בו, אבל האידנא שכותבין ספר תורה ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים, מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו. מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה דכתיב "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים, לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם (טור, יורה דעה, סימן ר"ע).
כלומר, סבר הרא"ש שעל-אף שהמדובר במצווה דאורייתא, חובה עלינו לתת לה משמעות המתאימה לנסיבות חיינו והנותנת מענה לצרכי תקופתנו. על-כן, מאחר ובתקופתו כבר לא השתמשו בספרי התורה לשם לימוד, הרעיון העומד בבסיס המצווה מחייבת כי נכתוב ספרים אחרים, כגון המשנה והגמרא.
בימינו, התייחס הרב יצחק שורש למשמעות העכשווית שך המצווה לכתוב ספר תורה, בכתבו:
מה, באמת, יכול להיות בעבורנו שווה ערך לכתיבת ספר תורה לעצמנו? הייתי מציע לימוד קריאת התורה בבית הכנסת על-פי טעמיה, טעמי המקרא. ביהדות, ספרי הקודש אינם מדוקלמים, אלא מושרים...קריאת פרשה או הפטרה בשבת מחייב כי נשיר אותה. היות ואת הראשון עושים מתוך גלילה בה אין ניקוד או טעמים, המשימה דורשת לימוד בעל פהן. ושינון זה מאפשר לנו לעמוד על דקדוקי הלשון העברית, הטעמים כפיסוק, ועל אין ספור דקויות שבטקסט. שליטה בביצוע המוסיקלי מביאה אותנו להבנה ברבדים עמוקים יותר...אין דבר חשוב יותר בבית הכנסת של ימינו מאשר לעמוד מחדש על יופיה ועוצמתה של קריאת התורה כחווי קולקטיבית של התגלות קולקטיבית, וכהזדמנות פרטית להפנמתה (מתוך דברי נגיד בית המדרש לרבנים באמריקה על פרשת נצבים-וילך, כ"ג אלול תשס"ג).
האם בימינו ישנו ערך מוסף בהעתקת טקסט או בשינונו? מה מוסיפים דרכי לימוד אלו, אם בכלל? האם לא עדיף לקנות ספר תורה מאשר לכתוב אותו? למה סבר רבא (סנהדרין כא ע"ב) שגם מי שיורש ספר תורה "מצווה לכתוב משלו"?
בזמנו, סבר הרא"ש כי יש להעביר את קיום המצווה מהתורה שבכתה לתורה שבעל פה, ואילו כיום מבקש הרב שורש להחזיר את הדגש ללימוד התורה שבכתב. האם צדק הרא"ש לאור נסיבות תקופתו? איזה נסיבות של ימינו עשויות לתמוך בגישתו של הרב שורש?
לעומת פוסקים המאמצים את גישת הרא"ש לפיה יש לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה על-ידי רכישת חומש, תלמוד וספרי הלכה מודפסים, שואל הט"ז ("טורי זהב", ר' דוד הלוי סגל, פולין, 1586-1667): "דהיאך נבטל מצוות עשה של 'ועתה כתבו לכם' בחילוף הדורות?" (שו"ע יו"ד סימן רע). איך ניתן להשיב לשאלת הט"ז? האם שינויי הזמן והנסיבות מצדיקים שינויים בקיום המצוות?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה