זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא... וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר: (בראשית יז, י-יד).
"לך לך יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות מילה" (ספר החינוך, מצוה ב).
על חשיבותה המיוחדת של מצוות המילה, הן בעיני היהודים והן בעיני הגוים, ניתן ללמוד מהאמור בספר מכבים א:"ויהי בשנת מאה וארבעים וחמש, בחמשה עשר יום לחודש כסלו, ויקימו שיקוץ משומם על מזבח ה', ויבנו במות בכל ערי יהודה מסביב. ויזבחו ויקטרו בחוצות העיר ולפני פתחי ביתם, ויקרעו את ספרי תורת ה' לקרעים, וישרפו אותם באש. וכל אשר נמצא אתו ספר ברית ה', וכל השומר את פי ה', היכו לפי חרב כאשר ציוה המלך. כמשפט הזה עשו לבני ישראל מדי חודש בחודשו בהיקבץ העם אל הערים. ובחמישה ועשרים יום לחודש זבחו את זבחיהם על הבמה אשר הקימו נוכח מזבח ה'. והנשים אשר מלו את בניהן הומתו על פי המלך. את העוללים תלו בצווארם, ואת המלים אותם הרגו בחרב ויבוזו את בתיהם" (מכבים א', נג-נט).
על חשיבות מופלגת זו, אומר בפילוסוף ברוך שפינוזה: "העובדה שהיהודים החזיקו ומחזיקים מעמד שנים הרבה כל כך מפוזרים וחסרי ממלכה אינה פלא כלל וכלל, מאחר שנבדלו מכל העמים באופן שהעלה עליהם את שנאת כולם. והם נבדלים לא בלבד במנהגים חיצוניים בהיפך מנהגי שאר העמים אלא גם באות ברית המילה, שעליה הם שומרים באדיקות מופלגת…אני סבור כי ברית המילה יש לה בנידון זה השפעה גדולה כל כך עד שאני משוכנע כי היא לבד תקיים את העם הזה לעולמים" (שפינוזה, מאמר תיאולוגי-מדיני).
אך למה נצטוו בני ישראל למול את בניהם? מה משמעות הדבר? לכך נתנו תשובות רבות ומגוונות, וביניהן:"תנו רבנן: חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד (תהלים קי"ט) 'שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך'. ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה! וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו" (תלמוד בבלי מסכת מנחות מג ע"ב).
."מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזו מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו, של בשר ודם נאים...אמר לו, למה אתם מולין? אמר לו, אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקב"ה. הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות, אמר לו, אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם, אמר לו, אין אלו נאים יותר מן השבלים?" (מדרש תנחומא, פרשת תזריע סימן ה).
1. למה נחשבת מצוות המילה כה חשובה ביהדות?
2. הוגים רבים מנסים להסביר את מצוות המילה במונחים של ריסון הדחף המיני או הוספת מימד של קדושה ליחסי האישות, אך נראה כי הדגש במדרשים לעיל שונה. איזה מסרים ערכיים מנסים חז"ל להביע במדרשים אלה?
3. למה בחר בעל המדרש דווקא בדוד? האם לא היתה דמות מרוסנת יותר בתחום האישות? האם בעל המדרש בחר בדוד מסיבות אחרות או לשם העברת מסרים ערכיים אחרים? האם יש קשר בין רעיון השותפות בהשלמת הבריאה המועבר במדרש השני לבין המדרש אודות דוד?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון
"לך לך יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות מילה" (ספר החינוך, מצוה ב).
על חשיבותה המיוחדת של מצוות המילה, הן בעיני היהודים והן בעיני הגוים, ניתן ללמוד מהאמור בספר מכבים א:"ויהי בשנת מאה וארבעים וחמש, בחמשה עשר יום לחודש כסלו, ויקימו שיקוץ משומם על מזבח ה', ויבנו במות בכל ערי יהודה מסביב. ויזבחו ויקטרו בחוצות העיר ולפני פתחי ביתם, ויקרעו את ספרי תורת ה' לקרעים, וישרפו אותם באש. וכל אשר נמצא אתו ספר ברית ה', וכל השומר את פי ה', היכו לפי חרב כאשר ציוה המלך. כמשפט הזה עשו לבני ישראל מדי חודש בחודשו בהיקבץ העם אל הערים. ובחמישה ועשרים יום לחודש זבחו את זבחיהם על הבמה אשר הקימו נוכח מזבח ה'. והנשים אשר מלו את בניהן הומתו על פי המלך. את העוללים תלו בצווארם, ואת המלים אותם הרגו בחרב ויבוזו את בתיהם" (מכבים א', נג-נט).
על חשיבות מופלגת זו, אומר בפילוסוף ברוך שפינוזה: "העובדה שהיהודים החזיקו ומחזיקים מעמד שנים הרבה כל כך מפוזרים וחסרי ממלכה אינה פלא כלל וכלל, מאחר שנבדלו מכל העמים באופן שהעלה עליהם את שנאת כולם. והם נבדלים לא בלבד במנהגים חיצוניים בהיפך מנהגי שאר העמים אלא גם באות ברית המילה, שעליה הם שומרים באדיקות מופלגת…אני סבור כי ברית המילה יש לה בנידון זה השפעה גדולה כל כך עד שאני משוכנע כי היא לבד תקיים את העם הזה לעולמים" (שפינוזה, מאמר תיאולוגי-מדיני).
אך למה נצטוו בני ישראל למול את בניהם? מה משמעות הדבר? לכך נתנו תשובות רבות ומגוונות, וביניהן:"תנו רבנן: חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד (תהלים קי"ט) 'שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך'. ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה! וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו" (תלמוד בבלי מסכת מנחות מג ע"ב).
."מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזו מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו, של בשר ודם נאים...אמר לו, למה אתם מולין? אמר לו, אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקב"ה. הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות, אמר לו, אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם, אמר לו, אין אלו נאים יותר מן השבלים?" (מדרש תנחומא, פרשת תזריע סימן ה).
1. למה נחשבת מצוות המילה כה חשובה ביהדות?
2. הוגים רבים מנסים להסביר את מצוות המילה במונחים של ריסון הדחף המיני או הוספת מימד של קדושה ליחסי האישות, אך נראה כי הדגש במדרשים לעיל שונה. איזה מסרים ערכיים מנסים חז"ל להביע במדרשים אלה?
3. למה בחר בעל המדרש דווקא בדוד? האם לא היתה דמות מרוסנת יותר בתחום האישות? האם בעל המדרש בחר בדוד מסיבות אחרות או לשם העברת מסרים ערכיים אחרים? האם יש קשר בין רעיון השותפות בהשלמת הבריאה המועבר במדרש השני לבין המדרש אודות דוד?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה