יום חמישי, 11 בדצמבר 2008

וישלח

בפרשת וישלח, מוצאים אנו את יעקב אחוז פחד לפני המפגש עם אחיו עשו, וכך מתפלל יעקב: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (בראשית לב, יב). הרי עשו, אשר אמר בלבו "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (כז, מא), מתקדם לקראתו, ועמו ארבע מאות איש. ואז: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַ'יִּ'שָּׁ'קֵ'ה'וּ' וַיִּבְכּוּ" (לג, ד). איך עלינו להבין מפגש זה?

המדרש בבראשית רבה (עח) מציג את הספק כך:
מלמד שנכמרו רחמיו באותה השעה ונשקו בכל לבו. אמר לו ר' ינאי: אם כן למה נקוד עליו [על-מי המסורת, כתובה המלה "וישקהו" עם נקודות מעל לאותיות]? אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צוארו של אבינו יעקב של שיש וקהו שיניו של אותו רשע. ומה תלמוד לומר 'ויבכו'? אלא זה בוכה על צוארו וזה בוכה על שיניו.

ובדומה, מדרש ספרי (סט): "וישקהו נקוד עליו, שלא נשקו בכל לבו. ר' שמעון בן יוחי אומר: הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו." וכן באבות דרבי נתן (נוסחא ב, לז): "ויפול על צוארו ו'י'ש'ק'ה'ו נקוד, יכול שהיתה נשיקה של אהבה. רבי שמעון בן אלעזר אומר: והלא כל מעשיו של עשו בתחלה של שנאה היו, חוץ מזו שהיא של אהבה."

לעומת כל אלה, כותב הפרשן אברהם אבן עזרא (ספרד, 1092-1167): "הדרש על נקודות 'וישקהו' טוב הוא לעתיקי משדים, כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו, והעד ויבכו, כאשר עשה יוסף עם אחיו."

כותבת ד"ר פנינה גלפז-פלר (מרצה למקרא במכון שכטר):
עשו רץ לקראת יעקב, מחבק אותו ומנשקו. האחים הנרגשים בוכים, המתח העצום שאצרו בלבם עשרים שנה בא על פורקנו. עשו מתגלה ברגישותו. אמו רבקה הכירה את מזגו הסוער של בנה הבכור, הוא ממהר לכעוס אך ממהר גם לשכוח: "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ". אחרי עשרים שנה שכח עשו את כעסו; באופן ספונטני הוא רץ לעבר אחיו, מחבקו ומנשקו" (פנינה גלפז-פלר, דרשה לכל פרשה, (קרן תל"י: 2007), 43).

1. איזה פרוש להתנהגותו של עשו עולה מהכתוב, החיובי או השלילי? או האם נשאר הנרטיב ניטרלי? 2. איזה הנחות מנחות את המפרשים בבואם לפרש את הכתוב?
איזה משמעות יש ליחס לכך שעשו מכנה את יעקב 'אחי', ואילו יעקב פונה אל עשו בלשון 'אדוני'?
3. הפרשן בנו יעקב (גרמניה, אנגליה, 1862-1945) מעלה חשד באשר לכוונות עשו: "לא מצינו אף בפגישה אחת מכל הפגישות הללו ריבוי עשייה כזה כמו כאן: שפע כזה של סימני חיבה ואהבה לא מצינו אף בפגישה שלאחרי שנות הפרידה הטראגיות ביותר של יעקב ויוסף בנו אהבו; ורק כאן בעשו רואים אנו ריצה חיבוק, נפילה על צוואר, נשיקה בכייה, האין זה – קצת יותר מדי? האין זה חשוד?" (מובא בספרה של נחמה ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, 262). הפרשן מפנה לפגישה הראשונה בין יוסף ליעקב, אך בפגישה האחרונה ביניהם כתוב: "וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לו" (בראשית נ, א). האם גם זה יותר מדי? האם גם זה חשוד?
4. האם החמיץ יעקב הזדמנות לפיוס או שמא פעל בתבונה בחשדנותו? האם המשך הפרשה היה שונה אילו נשמע יעקב להזמנת עשו "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך", או מקבל את הצעת עשו "אציגה נא עמך מן העם"?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר וכנסת הרבנים בישראלעורך ראשי:הרב אבינעם שרון

אין תגובות: