פרשת קרח

בעולם העתיק, מצבת נצחון (ביוונית τρόπαιον בלטינית tropaeum), ועליה השריון וכלי הנשק של האויב המובס, הוצבה כאות אזהרה לאויבים והוקדשה לאל כמתנת תודה לנצחון. נראה שכך, למשל, נהגו הפלישתים עם כליו של שאול: "וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת" (שמואל א' לא, י). וכנראה שבדרך דומה נהג דוד לאחר נצחונו על הֲדַדְעֶזֶר מלך צובה, שם מסופר: "וַיִּקַּח דָּוִיד אֵת שִׁלְטֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הָיוּ עַל עַבְדֵי הֲדַדְעָזֶר וַיְבִיאֵם יְרוּשָׁלִָם" (דברי הימים א' יח, ז).

אין זה מפתיע, אם כן, שלאחר נצחונם של משה ואהרן על מאתים וחמישים מקריבי הקטרת של עדת קרח, הוקדשו מחתותיהם לה', כמוקבל על-פי מנהגי העולם הקדום:

אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ: זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ (יז, ג-ה).

יחד עם זאת, בנוסף למטרה המפורשת של אזהרה, מצוינת קדושת המחתות וראו חז"ל בהקדשת המחתות לצפוי המזבח גם מסר חיובי. כך, בחיפוש אחר אסמכתא לכלל ההלכתי "מעלין בקודש ולא מורידין" מסבירה הגמרא:

ומנלן דמעלין? אמר רבי אחא בר יעקב, דאמר קרא: "את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל", בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח (תלמוד בבלי מסכת מנחות צט:א).

כלומר, המחתות של קרח ועדתו הועלו בקדושתן ומכלי עזר הפכו הן לחלק מהמזבח עצמו.

1. ברור איך תליית שריון האויב וכליו באמצע שדה הקרב, כפי שנהגו היוונים, עשויה להרתיע . ואף ניתן להבין איך הצגתם במקדש – כפי שנהגו הפלישתים והרומאים – שימש גם להפגין כח ולהזהיר אויבים פוטנציאלים. האם הפיכת "נשק" האויב לחלק מכלי הקודש משיגה אותן מטרות ומעבירה אותם מסרים?

2. כלי הנחושת של בית המקדש נעשו משלל שלקח דוד: "וּמִטִּבְחַת וּמִכּוּן עָרֵי הֲדַדְעֶזֶר לָקַח דָּוִיד נְחֹשֶׁת רַבָּה מְאֹד בָּהּ עָשָׂה שְׁלֹמֹה אֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת הָעַמּוּדִים וְאֵת כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת" (דברי הימים א' יח, ח). האם יציקת כלי המקדש ממתכת שנלקחה כשלל דומה לצפוי המזבח במחתות? האם סמליות השלל דומה לסמליות של המחתות? האם גם השלל "עולה בקודש" או האם הוא רק ממוחזר?

3. הגמרא מניחה שהמחתות של עדת קרח היו תשמישי קדושה ולכן היה צורך להתייחס אליהם בכבוד. אך מעיר הרמב"ן (1194 -1270): "קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקריב בחוץ באיסור אינו מקודש". כלומר, המחתות של עדת קרח לא היו תשמישי קדושה כלל אלא תשמישי עבירה. למה, אם כן, נחשבו המחתות לקדושות וראויות לכבוד? האם, כפי שמציע רמב"ן, "הם הקדישו אותם לשמים לפי שחשבו שיענה אותם האלהים". היתכן שקדושת המחתות נבעה מכוונתם המוטעית של קרח ועדתו ומחטאם? מה ניתן ללמוד מגישה כזאת?

4. הגמרא במנחות ממשיכה בעוד דרשה הקשורה לרעיון שמעלין בקודש ולא מורידין: "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן" (דברים י, ב) - תני רב יוסף: מלמד, שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון. מכאן, לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגין בו מנהג בזיון". למה הביאה הגמרא מדרש זה מיד בהמשך לדברים אודות עדת קרח וקדושת המחתות? האם אמורים אנו לראות קשר בין הדברים ולהסיק מסקנה ערכית?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל