פרשת שלח לך

"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא, 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (ויקרא כב, לב) - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" (תלמוד בבלי מגילה כג:ב; והשווה ברכות כא:ב, סנהדרין עד:ב). כלומר, על פסוק זה סמכו חז"ל בקבעם את הצורך במנין של עשרה. אך למה עשרה דווקא? את הצורך בעשרה לומדים חז"ל מפסוק בפרשת שלח לך: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת" (במדבר יד, כז). אומרת הגמרא: "מה להלן עשרה - אף כאן עשרה" (שם). דהיינו, מנין מורכב מעשרה, כי מנין המרגלים שהוציאו דיבת הארץ היה עשרה.

על-מנת להגיע למסקנה זו, מסמתכת הגמרא לא רק על עדת המרגלים, אלא גם על עדת קרח:

וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? [מה המשמעות? כלומר, איך לומדים את זה?] דתני רבי חייא: אתיא "תוך" "תוך" [הדבר נלמד מגזרה שווה מהמלים "תוך" "תוך"], כתיב הכא "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וכתיב התם "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה" (במדבר טז, כא), ואתיא "עדה" "עדה" [והדבר נלמד גזרה שווה למלים "עדה" "עדה"], דכתיב התם "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת", מה להלן עשרה - אף כאן עשרה (שם)
.
נשאלת השאלה: אם בקשו חז"ל לבסס את המספר על מקור מקראי, האם היה צורך להסתמך על גזרה שווה כפולה ומאולצת כל כך? האם לא ניתן היה למצוא אסמכתא פשוטה יותר? ואכן, בתלמוד הירושלמי מוצאים אנו גישה שונה:

אמר רבי סימון: נאמר כאן "תוך" ונאמר להלן "תוך", "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים" (בראשית מב, ה), מה "תוך" האמור להלן עשרה אף כאן עשרה. אמר ליה רבי יוסי בי ר' בון, כי אם מ"תוך" את יליף לה [אם אתה לומד מ"תוך"] סגין אינון [יש הרבה], אלא נאמר כאן "בני ישראל" ונאמר להלן "בני ישראל", מה "בני ישראל" שנאמר להלן עשרה אף כאן עשרה (ברכות פרק ז [דף י טור ד], מגילה ד [עה/ב], סנהדרין א [יט/ג], והשווה , בראשית רבה (וילנא) פרשה צא).

גם על-פי גישה זו המובאת בירושלמי, ההשוואה מאולצת, כפי שברור מהטענה של ר' בון (ר' אבא), הטוען שיש הרבה מקרים בתורה בהם מופיע המלה "תוך" ועל-כן עדיף להסתמך על המלים "בני ישראל". טענה זאת רחוקה מלהיות משכנעת כי הרי מספר המופעים של המלים "בני ישראל" גדול לאין ערוך ממספר המופעים של המלה "תוך". ואמנם בהקשר של הירידה למצרים כתוב " וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם" (בראשית מב, ג), אך על-פי רוב אין המלים "בני ישראל" מצביעות על עשרה בני אדם בלבד אלא על עם גדול ורב. יחד עם זאת, כותב ר' בחיי בן אשר (1255 – 1340):

ועוד הוכיחו רז"ל מן הכתוב הזה שכל דבר שבקדושה צריך עשרה והוא שאמרו בברכות (כא ב): אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה", שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', וכתיב התם: (במדבר טז, כא) 'הבדלו מתוך העדה', מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ופירש ר' יעקב שאין נוסחא זו מדוקדקת שאין להביא ראיה מעשרה מרגלים לדבר שבקדושה, אבל עיקר הנוסחא היא כן: אתיא "תוך" "תוך", כתיב הכא: "'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ", וכתיב התם: (בראשית מב, ה) "לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים", מה להלן עשרה אף כאן עשרה", ועכשיו יביא ראיה מעשרה אחי יוסף שהיו צדיקים לדבר שבקדושה (פרוש רבינו בחיי על ויקרא כב, לב).

לפי גישה זו, המובאת על-ידי ר' בחיי, הקושי בגזרה השווה איננו בהיותה מאולצת, אלא בכך שאין זה ראוי לבסס דבר שבקדושה על מקורות שלילים, כמו עשרת המרגלים אשר הוציאו את דיבת הארץ וקרח ועדתו, אלא יש למצוא לו בסיס במקור חיובי.

1. למה בקשו חז"ל לבסס את המספר הדרוש למנין דווקא על שני מקורות שליליים? איזה מסרים ערכיים ניתן ללמוד מגישה זו? האם הנסיון לבסס את הדרישה על אחי יוסף מוצלח יותר? האם, באותו שלב של הסיפור, אפשר באמת לתאר את עשרת האחים כ"צדיקים"?

2. על שמירת הרע לצד הטוב, מוצאים אנו מדרש המתייחס לשינוי שמו של יהושע בן נון, עליו מסופר בפרשת שלח לך (יג, טז). מסופר במדרש שדוד המלך ביקש מה' למחוק את עניין בת שבע מהתנ"ך, על מנת שלא ייזכר כחוטא. על-פי המדרש, ה' השיב: "אי אפשר. ומה [האות] יו"ד שנטלתי מ[השם] "שרי" עומד וצווח כמה שנים, עד שבא יהושע והוספתי לו [את האות יו"ד], שנאמר: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ, כל הפרשה כולה על אחת כמה וכמה" (ילקוט שמעוני תהלים רמז תרעז). למה ראו חז"ל חשיבות כה רבה בשמירת הרע לצד הטוב?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל