פרשת תולדות

"וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו. וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית כח,ח-ט).

מה אומרים פסוקים אלה על אופיו של עשו? נראה לכאורה שהפרשנים המסורתיים לא החמיצו הזדמנות ללמדנו אודות רשעתו של עשו. דוגמא לגישה זו מוצאים אנו כבר בפרשנות הניתנת לתיאור של עשו עם לידתו, בתחילת הפרשה: "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו" (בראשית כה,כו). על כך אומר רש"י: "אדמוני - סימן הוא שיהא שופך דמים". בדברי אבן עזרא קשה לדעת אם ההסבר הדקדוקי הוא עיקר או שמא רק משמש אמצעי: "יו"ד אדמוני נוסף כיו"ד אכזרי".

המגמה ממשיכה גם בהמשך: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (כה,כז). את התאור הקצר הזה, מפתח תרגום יונתן כך: "וְרָבִיאוּ טַלְיָא וַהֲוָה עֵשָׂו גְבַר נַחְשִׁירְכָן לְמִצוֹד עוֹפַן וְחֵיוַון גְבַר נְפִיק חֲקַל קְטֵיל נַפְשִׁין דְהוּא קָטַל יַת נִמְרוֹד וְיַת חֲנוֹךְ בְּרֵיהּ וְיַעֲקֹב גְבַר שְׁלִים בְּעוֹבָדוֹי וּמְשַׁמֵשׁ בְּבֵית מֶדְרָשָׁא דְעֵבֶר תְּבַע אוּלְפַן מִן קֳדָם ה'." [ויגדלו הנערים והיה עשו איש יודע ציד לצוד עופות וחיות, איש יוצא שדה הורג נפשות, שהוא הרג את נמרוד ואת חנוך בנו. ויעקב איש שלם במעשיו ומשמש בבית מדרשו של עבר, דורש הוראה מלפני ה'].

גישה זו של הפרשנים, מקורה במדרשי חז"ל. כך, כאשר בהמשך הפרשה, מבקש יצחק מעשו: "... וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי ..." (כז,ג-ד), עושה עשו כמצוות אביו: "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא" (כז,ה). על-כך מביא רש"י הסבר ממדרש רבה: "לצוד ציד להביא - מהו 'להביא'? אם לא ימצא ציד יביא מן הגזל".

אכן, סיכום של היחס של חז"ל אפשר למצוא בדברים אלה במסכת בבא בתרא (טז ע"ב):

אמר רבי יוחנן, חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה. בא על נערה מאורסה - כתיב הכא: "ויבא עשו מן השדה", וכתיב התם: (דברים כב,כז) "כי בשדה מצאה". הרג את הנפש - כתיב הכא: "עיף", וכתיב התם: (ירמיהו ד, לא) "אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים". וכפר בעיקר - כתיב הכא: "למה זה לי", וכתיב התם: (שמות טו,ב) "זה אלי ואנוהו". וכפר בתחיית המתים - דכתיב: "הנה אנכי הולך למות". ושט את הבכורה - דכתיב: "ויבז עשו את הבכורה".

אין זה מפתיע, אם כן, שעל החלטת עשו להשיא את בת ישמעאל אומר רש"י: "על נשיו - הוסיף רשעה על רשעתו, שלא גירש את הראשונות". ובתלמוד (בבא קמא צב ע"ב) משמשות המלים " וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל" אסמכתא המוכיחה את האמירה "מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי" [דקל רע הולך למקום עצי סרק – כלומר, אדם רע מתרועע עם אנשים בטלים).

לעומת גישה שלילית זו, אומרת התורה תמימה (ר' ברוך אפשטיין 1860 – 1942, בנו של ר' יחיאל מיכל אפשטיין בעל ערוך השולחן) דבר מפתיע על-סמך דברי התלמוד הירושלמי (ביכורים פרק ג דף סה טור ג /ה"ג): "ויקח את מחלת - וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה [בראשית לו,ג]? אלא מלמד שנמחלו לו כל עונותיו. מכאן לחתן שמוחלין לו עונותיו."

1. למה מבקשים חז"ל והמפרשים ליחס לעשו יצר רע מנעוריו? האם גישה זו עולה בקנה אחד עם הפשט?

2. בפרושו לתרגומו החדש לחומש, כותב פרופ' אורי אלטר על החלטת עשו לשאת את בת ישמעאל: "שוב אין עשו מצליח להבין. לאחר ששומע את אזהרת יצחק ליעקב בענין נישואים חיצוניים, הוא מתנהג כאילו נישואים פנימיים מהווים תנאי מספיק לשם השגת הברכה...". האם גישה זו משקפת אל נכון את המסופר בפסוקים? האם לא סביר יותר להניח שעשו ביקש רק לרצות את הוריו? האם אכן יש להבין את נישואי עשו לבת ישמעאל אחי אביו רק בתור השתקפות של נישואי יעקב לבנות לבן אחיה של אמו?

3. האם יש סיבה כלשהי לחשוב שיצחק לא ראה במחלת שידוך טוב? האם נמצאת אחיזה לדברי הפרשנים ביחסים שבין יצחק לבין ישמעאל, יחסים אשר על פניהם נראים כמתוארים באור חיובי? האם אין הביקורת השלילית המושמעת כלפי ישמעאל מתאימה יותר דווקא באשר ללבן?

4. למה סבור רש"י שהיה על עשו לגרש את נשותיו הראשונות, הלא גם ליעקב היו שתי נשים ושתי פלגשות? מה מניח רש"י אודות עשו? מה ההנחה העומדת בבסיס דברי התלמוד הירושלמי?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל