פרשת ויקרא

עם תחילת ספר ויקרא – "תורת כהנים" בלשון חז"ל – מתחילים אנו לקרוא אודות קרבנות. לעומת הדינים הפרטניים של כל קרבן וקרבן, על כלל הקרבנות נאמר: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ..." (ויקרא ב, יא), ובהמשך כתוב: "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ב, יג). מה מקור ומה מטרת האיסור בההעלאת חמץ ודבש על המזבח? ומה עומד מאחורי החובה להוסיף מלח לכל קרבן?

באגדה האוגריתית אודות המלך כרת מוזכרת הקרבת דבש, הדבש גם מוזכר כמרכיב בטכסי טהרה בבליים ובקרבנות מצריים. אולי לכך רמז הנביא באומרו: "וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךְ וּנְתַתִּיהוּ לִפְנֵיהֶם לְרֵיחַ נִיחֹחַ" (יחזקאל טז, יט).

השימוש הפולחני בלחם ובדבש גם מוזכר על-ידי ההיסטוריון היווני הירודוטוס, בתאורו את הפולחן המצרי: "אחרי עשותם כל
אלה, ממלאים הם את שאר הגוף של הפר בלחמים טהורים, דבש, צמוקים, תאנים, לבונה ומיני קטורת אחרים, ואחרי אשר מלאוהו בכל אלה, שורפים אותו, בנסכם הרבה שמן" (כתבי הירודוטוס, ספר שני, פסקה 40).

וכך כתב הרמב"ם: "ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם, אלא שאור, והיו בוחרים להקריב הענינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, כמו שהוא מפורסם בספרים אשר ספרתי לך, וכן לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח, מפני זה הזהיר השם מהקריב כל שאור וכל דבש, וצוה בהתמדת המלח על כל קרבנך תקריב מלח" (ספר מורה הנבוכים ג, מו).

באשר למלח, רש"י מקשר בינו לבריאת העולם, באומרו: "שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח, וניסוך המים בחג [הכוונה לניסוך המים על המזבח בימי חג הסוכות]".

רבינו בחיי בן אשר מסביר "והנה מליחת הבשר שלנו עכשיו הנה היא כדמיון מליחת בשר הקרבן". ועוד מסביר "על דרך הפשט: טעם המלח בקרבנות לפי שלא יהיה דרך כבוד בקרבן השם שיהיה תפל מבלי מלח”.

בפרוש לחומש עץ חיים מוסבר ש"במקרה של בשר, נועד המלח להוציא את הדם שנותר לאחר השחיטה. השימוש הבלתי צפוי במלח בקשר למנחות דגנים כנראה משקף את הנטייה לאחידות בפולחן".

1. האם יש לראות בפולחן הישראלי "תגובה" לפולחן האלילי, השולל אותה באופן סמלי? למה האיסור חל דווקא על חמץ ודבש ולא על יין או שמן ששימשו גם הם בפולחני עבודה זרה?

2. למה ביקש רש"י לקשור בין המלח ופולחן הקרבנות לבריאת העולם? האם משהו בפסוק יכול להצדיק את הקשר הרעיוני?

3. לעומת הפרשנות הרעיונית של רש"י, מנסה ר' בחיי לתת הסבר מעשי המקשר בין דיני הקרבנות לבין דיני הכשרות. למה? בפרוש ה"פשט" משווה ר' בחיי את הבשר המובא על המזבח לאוכל המוגש למלך. מה מסמלת הקרבת קרבנות על-פי גישה זו? איזה מסר ערכי לומד גישה זו מהשימוש במלח?

4. "מלח ברית" מוזכר גם בפסוק "כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ" (במדבר יח, יט). האם ניתן ללמוד מכאן משהו נוסף באשר למשמעות השימוש במלח בקרבנות? האם המלח – בשל תכונותיו – אמור לסמל או להמחיש את הנצחיות של הברית? האם המלח מסמל את ה' או את תכונותיו? למה לא העלו הפרשנים אפשרות זו?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל