שבת הגדול

"מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה..." (משנה פסחים י:ד). מכאן,לכאורה, מנהגנו שהילדים שואלים את ארבעת הקושיות.
אך גם אם חובה לספר ביציאת מצרים, למה חייבים אנו לשאול שאלות? האמת ייאמר, המתבונן היטב בדברי המשנה יכול להסיק שאין חובה לשאול אלא חובה לספר. אפילו המלים "מה נשתנה" אינן בהכרח מציגות את שאלת הבן אלא את תשובת האב. האב מצהיר "מה נשתנה", כאשר המבנה הדקדוקי דומה ל-"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" (במדבר כד, ה), שם כותב תרגום יונתן "כַּמָה יָאוָון" כלומר "כמה נאים", או "מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן" (שיר השירים ד, י), או "כִּי מַה טּוּבוֹ וּמַה יָפְיוֹ דָּגָן בַּחוּרִים וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת" (זכריה ט, יז). נראה שלפי הפשט, אם אין הבן שואל, כי אז מסביר אביו כמה שונה הלילה הזה לעומת כל הלילות האחרים, באומרו "מה נשתנה..."

גם במקורות הקדומים האחרים אין אנו מוצאים חובה חד-משמעית לשאול שאלות. כך, במכילתא נאמר: "ויאמר משה אל העם 'זכור את היום הזה'. מכלל שנאמר 'והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר' יכול אם [י]שאלך אתה מגיד לו ואם לאו אי אתה מגיד לו. תלמוד לומר 'והגדת לבנך', אף-על-פי שאינו שואלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין? תלמוד לומר 'ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים'" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יג,ג). הנה רואים אנו איך, שלב אחר שלב, מוכיח המדרש שהחיוב לספר ביציאת מצרים איננו חובה חינוכית המוגבלת למי שבנו שואלו, אלא שהחובה לספר היא חובה כללית החלה על כל אדם.

למרות זאת, אין הגמרא מסתפקת בכך שכל אדם חייב לספר ביציאת מצרים אלא שכל כך חשוב לשאול על יציאת מצרים עד שאפילו אדם היושב לבדו חייב לשאול את עצמו: "תנו רבנן: חכם בנו - שואלו, ואם אינו חכם - אשתו שואלתו. ואם לאו - הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח - שואלין זה לזה" (פסחים קטז ע"א).

ברוח זו פוסק הרמב"ם: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות ... אין לו בן אשתו שואלתו, אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולן חכמים, היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה" (הלכות חמץ ומצה ז:ג).

ד"ר יהושע קולפ, בפרושו להגדה, מספק הסבר עיוני היסטורי לתהליך התפתחות המנהג, באומרו בין היתר:

הרעיון שאת הסדר פותחים בשאלה, העולה במקור במשנה וההופך לאחר מכן לדומיננטי, נובע מהמדרש או משקף את המנהג היווני-רומי לפיו הדיון בסימפוזיון היה מתחיל בהעלאת שאלה. לדעתי, סביר להניח שהמדובר בשילוב של שניהם, כאשר הרעיון להתחיל בשאלה נובע מהמנהג היווני-רומי ואילו יחוס השאלה לילד משקף את התורה. בשלושה מקומות מזכירה התורה שאלות עתידיות אשר ישאל הבן את אביו ואשר עליהן משיבים בהקשר ליציאת מצרים. למשל: בדברים ו, כ-כא: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם..." שאלות דומות מוצאים אנו בשמות יב, כו; יג, יד. בשמות יג, ו חסרה שאלת הבן, אך מצוין החיוב של האב להסביר לבן... (The Schechter Haggadah: Art, History and Commentary)

מלומדים רבים ניסו לתת גם הסברים אחרים למקור המנהג ולהתפתחותו, אך כפי שקולפ מסכם: "הפופולריות של המנהג מעיד עד כמה הוא מלבב – לא היה כל צורך לעגון אותו בפרשנות נכונה של מקור".

1. חובות הלכתיות רבות ומנהגים רבים המבוססים היטב במסורת לא זכו לפופולריות של המנהג לפיו שואלים הילדים את ארבע הקושיות. למה הפך מנהג זה לכך מקובל ונפוץ?

2. למה מודגשים השאלות דווקא, ולא התשובות? אולי ניתן למצוא הסבר מסוים בדברים שכתב הרב י"ד סולובייצ'יק: "הידיעה בדרך כלל, והכרת עצמנו בפרט, נרכשת לא רק על-ידי מציאת תשובות הגיוניות אלא גם על-ידי ניסוח שאלות הגיוניות, אפילו אין עליהם תשובה. השכל האנושי יש לו ענין בחקירה כנה של סתירה שאינה ניתנת לפתרון והמובילה לייאוש אינטלקטואלי ולענווה, לא פחות מאשר הוא מעוניין בפתרון אמיתי ואובייקטיבי של בעיה סבוכה, המעורר שמחה והמגדיל את ההחלטיות והתעוזה האינטלקטואלית" (איש האמונה הבודד, 12).

3. מטבע הדברים, התשובות לשאלות משתנות בהתאם לשואל. התשובה לבן "חכם" איננה זהה לתשובה הניתנת לבן "תם", גם אם השאלות זהות. האם נכון יהיה לומר ששאלה ממשיכה להיות חשובה גם אם התשובות מופרכות או הופכות לבלתי רלוונטיות? איך תורמות השאלות לשמירה על הרלוונטיות של הסדר ולהתחדשותה? מה החשיבות בשמירה על נוסחה קבועה?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל