נשא

בְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו (במדבר ז, פט).
לכאורה, היינו מצפים שיכתב מְדַבֵּר ולא מִדַּבֵּר (כמו: הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי (דברים ד, לג).

אבן עזרא ופרשנים אחרים מנסים להסביר שאין בשימוש ייחודי זה כל חריג (ראה, לדוגמא: "וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה" (שמות לד, לג)), אך פרשנים אחרים מרמזים על משמעות תיאולוגית. כך, למשל, מוצאים אנו בתרגום אונקלוס:
וכד עליל משה למשכן זמנא למללא עמיה ושמע ית קלא דמתמלל עמיה מעלוי כפורתא דעל ארונא דסהדותא מבין תרין כרוביא ומתמלל עמיה.
ורש"י מסביר:
מִדַּבֵּר - כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן, מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו.
מצטיירת כאן תמונה של אלהים המדבר עם עצמו כאשר הנביא – משה – מקשיב לשיחתו הפנימית של בוראו, או אולי, כפי שמציע פרופ' אורי אלטר בפרוש לתרגומו החדש של החומש:
האנומליה הלשונית השניה בפסוק זה היא בשימוש בבנין התפעל לפועל מִדַּבֵּר (במקום הצורה הרגילה מְדַבֵּר)...יכול והכוונה כאן היא באמת רפלקסיבית: "הקול מדבר בעצמו".

נראה שיש כאן מניע תיאולוגי לתווך בין המקור האלוהי של הדיבור לבין הקול המושמע המדבר באזני משה" (Robert Alter, The Five Books of Moses: A Translation with Commentary).
בספרו הנביאים, מציע פרופ' אברהם יהושע השל תפישה אחרת של התופעה הנבואית. לדבריו "הנביא הוא בן אדם ולא מיקרופון". כאשר שומע הנביא את דבר ה' אין הוא שומע מלים ומתמללן, אלא "הוא מדבר מנקודת מבטו של ה' כפי שהוא תופש אותה מנקודת מבטו של מצבו הוא".
1. האם ניתן להניח שה' מקיים את שיחתו הפרטית במלים? אם לא, מה כוונת הפרשנים המבינים את המלה מִדַּבֵּר כ-מתדבר?
2. מה שומע הנביא? האם אלוהים מדבר באזני הנביא או שמא שומע הנביא את דברי אלהים בלבו?
3. למה רק הנביא שומע את קול ה'? האם הדבר תלוי בתכונה מיוחדת של הקול, האם דברי ה' מכוונים רק לנביא, או האם לנביא תכונה או רגישות מיוחדת שאין לאחרים?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל