יום חמישי, 28 בינואר 2010

פרשת בשלח

מיד לפני שירת הים, כתוב: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). ברור שאין להבין מהפסוק הזה שבני ישראל ראו יד פיזית, אלא, כפי שמתרגמים התרגומים, וכפי שמסביר רש"י בעקבותם, הם ראו את "הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקב"ה". כלומר, במעשיו של ה', יכלו בני ישראל לראות את גדולת ה'. כה מוחשית היתה הנוכחות האלוהית בקריעת ים סוף עד שנאמר "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" (טו, ב). על-כך אומר רש"י, בהסתמכו על הנאמר במדרש: "זה אלי – בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע. ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים". כלומר, השימוש במלה "זה" רומז לנו שלעומת התפישה המיסטית של הנביא, בים סוף היתה נוכחות האל כה ברורה וגלויה, עד שניתן היה להצביע עליה ממש.

תאורים אלה רק תורמים לבעייתיות הרבה בהמשך הפרשה. מיד לאחר שירת הים כתוב: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם...וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" (כב-כד). כעבור שלושה ימים בלבד מהנס של קריעת מי ים סוף, מאבדים בני ישראל את אמונתם לנוכח מחסור במים, ושוב נדרש נס.

ואז "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (טז, א-ג). שוב נדרש נס.

בספר מורה הנבוכים, כותב הרמב"ם דבר מפתיע באשר לאמונה ולדרך בה אנו תופשים נסים: "מפני שכל המופתים אינם אמתיים רק מי שראם, אך לעתיד ישוב זכרם ספור, ואפשר שיכזיבם השומע, וידוע שאי אפשר להיות וגם לא יצוייר שיהיה מופת עומד קיים לדורות לבני אדם כלם..." (חלק ג פרק נ). כלומר, הנס הוא "אמיתי" - הוא מהווה חלק מהמציאות – רק לאדם הרואה את ההתרחשות במו עיניו. לאחר מכן, לכל אדם אחר, הנס הוא בבחינת שמועה בלבד, ובשמועות יש לנו נטיה להטיל ספק.

בדומה, מסבירה ד"ר פנינה גלפז-פלר: "התורה מדגישה בפנינו כי האמונה איננה נקנית ברגעי שיא המתרחשים בעולם החיצוני. האירוע העל-טבעי רק פותח פתח צר, כקוף של מחט, אך הוא אינו יפה לדורות. האמונה מחייבת תרגול מעשי הנרכש במאבק, בהתגברות על מכשולים ובהתמודדות עם בעיות השעה" (דרשה לכל פרשה (קרן תל"י, 2007), 82).

1. האם עלינו ללמוד מהפרשה שבני ישראל היו חסרי אמונה?

2. מדברי הרמב"ם ניתן להבין למה קשה להנחיל מדור לדור אמונה המבוססת כולה על מעשי נסים. אך האם יש בדבריו כדי להסביר את חוסר האמונה של בני ישראל אשר במו עיניהם ראו את הנסים? האם, עם חלוף הזמן, נהפכת הפליאה לספקנות גם בלבם של מי שראו את הנס?

3. למה סבור רמב"ם שנס חייב מטבעו להיות תופעה רגעית וחולפת?

4. לעומת המסקנה השלילית שניתן להסיק אודות בני ישראל מהפרשה, מסבירה ד"ר פלר "הניסיונות שהיוצאים ממצרים עומדים בהם, כמו הופעת המצרים, הצמא והרעב, נועדו לעצב אדם בן חורין. בני ישראל הם עבדים בני עבדים, ושינוי תודעתם מתודעה של עבדים לתודעה של בני חורין הוא תהליך ארוך ומכאיב...לעבדים אין 'מחר', תחושת הביטחון בעתיד נרכשת רק משמסופקים הצרכים הגשמיים המיידיים. ואכן העם מתלונן, והאל, האב המסור, מספק להם את צרכיהם, וכך לאט-לאט עם העבדים רוכש ביטחון בסיסי בקיומו" (שם). האם בהסבר, המדמה את יוצאי מצרים לתינוק לאחר לידתו, יש כדי להסביר את הצורך בנסים תכופים? האם חוסר האמונה נבע מהעדר יכולת להאמין?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל

יום שלישי, 26 בינואר 2010

הודעה

עד הודעה חדשה , המשרד יהיה סגור ואין להשאיר הודעות בטלפון .

אנו מבקשים שכל מי שמעוניין יצור קשר עם הקהילה ישלח אימייל לכתובת: kehila5@bezeqint.net או ת"ד 5808, קרית ביאליק

עבור טקסים כמו בר/בת מצווה , שבת חתן כלה וטקסים נוספים הקשורים למעגל החיים ניתן להתקשר לאברהם חסון :04-8766494


תפילות בית הכנסת ממשיכותה כרגיל , קבלת שבת ב 17:30 ושחרית שבת ב 8:30

ט"ו בשבט


אספה כללית

אספה כללית

כולם מוזמנים לאספה הכללית של הקהילה שתתקיים ביום ג' 8.3.10 בשעה 20:00 בקהילה

על סדר היום:
- סיכום שנת 2009.
- דיווח כספי ע"י הגזברית ודיון במאזן.
- בחירת ועד חדש ועדת ביקורת.

מחפשים מועמדים לתפקידים בוועד ולוועדת הביקורת. מי שמעוניין להגיש את מועמדותו מתבקש לעשות זאת והוא יתקבל בברכה.

השתתפותכם חיונית מאוד בתקופה זו בחיי הקהילה ובנוסף כאשר הוועד מתחלף.

יום רביעי, 20 בינואר 2010

פרשת בא

חשיבות הזכרון מודגשת בפרשת בא בחזרה על החובה לספר ביציאת מצרים: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות י, ב); "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם (יג, ח).

בפירוש פנים יפות על הפסוק "ולמען תספר באזני בנך" כתב ר' פנחס ב"ר צבי הירש הלוי הורוביץ (1730 – 1805) דבר מפתיע: "לפי פשוטו, עיקר הנסים היה בשביל הסיפור לדורי דורות, כמו שיבואר בסוף הפרק בפסוק 'בעבור זה עשה ה' לי וגו'', שכל הניסים היו בשביל הסיפור, והיינו שאמרו שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים (משנה פסחים י:ה)". כלומר, הכבדת לב פרעה והמכות לא נועדו למטרה המיידית של יציאת מצרים אלא תכליתן עתידית. מעשים אלה בוצעו על-מנת שבני ישראל יספר אודותם.

גישה הפוכה מוצאים אנו אצל פרשנים אחרים בבואם לפרש את המלים "בעבור זה עשה ה' לי". כך מסביר רמב"ן: "יאמר, כי בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים אני עובד את העבודה הזאת". בדומה, מסביר רבינו בחיי: "בעבור זה עשה ה' לי. על דרך הפשט יאמר בעבור שעשה ה' לי, אני עובד את העבודה הזאת". לפי גישות אלה, כוונת הפסוק היא שבעתיד, כשנזכור את יציאת מצרים, נאמר שבגלל "זה" שהוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים אנו מקיימים את המצוות. לעומת זאת, מסביר רש"י: "בעבור זה - בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו". על-פי הסבר זה, קיום המצוות איננו תוצאת יציאת מצרים אלא מטרתה. לפי גישה זו, אין המלה "זה" מצביעה אל העבר אלא על ההווה. לפי גישה זו, אשר ראינו גם בפרוש פנים יפות, תכליתה של יציאת מצרים היא הזכרון.

על חשיבות הזכרון ההיסטורי, כתב פרופ' שלום רוזנברג:

עם העבדים חי חוויה היסטורית רבת משמעות, חווית השחרור. נכונה לו דרך תלאות ארוכה, זרועות סכנות רבות. סכנה נוספת אורבת לו מן ההתחלה, מוחבאת ולכאורה בלתי מוחשית: סכנת השִכחה. מקור הסכנה – הזמן ... הדבר נכון בחייו של היחיד. כל חייו, כל המידע מן ההווה, יהפכו לעבר ועלולים להימחק. היחיד נלחם בסכנות הזמן בעזרת הזיכרון. מנגנוני הזיכרון, מרכיב בסיסי בעולם הביולוגי והפסיכולוגי, מצויים אכן במקומות אינספור בטבע, אך חסרים בחברה...החברה האנושית מורכבת מבני תמותה; כשייעלמו אלה, ייעלמו איתם זכרונותיהם. כדי להימנע מהצורך להתחיל הכול מבראשית, חייבים אנו כחברה לדאוג למנגנון זיכרון תרבותי, לא טבעי, שיבטיח את עצם אפשרות ההמשכיות, ומעבר לכך את אפשרות הצטברותם של החוויות והידע, את ההתפתחות וההתקדמות. "והגדת לבנך" מייצג את מנגנון הזיכרון הקולקטיבי (נפתלי רוטנברג (עורך), פותחים שבוע: אנשי רוח ותרבות ישראלים כותבים על פרשת השבוע, 173, 176).

1. האם הפרשנים המדגישים את המטרה העתידית סבורים שגישה זאת משקפת את הפשט? כתב אבן עזרא: "אין אנו אוכלים מצות 'בעבור זה', רק פירוש 'בעבור זה', בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצה...עשה לנו השם אותות עד שהוציאנו ממצרים...". האם התחביר אכן דורש קריאה זאת (כפי שסבור הפרשן אבן עזרא) או האם המדובר בגישה דרשנית המבקשת להדגיש את הערך הזכרון?

2. האם יש הבדל בין הגישות מבחינת חופש הבחירה שלנו? האם זה משנה אם נאמר שאנו מקיימים מצוות בגלל שה' הוציא אותנו ממצרים או אם נאמר שה' הוציא אותנו ממצרים על מנת לאפשר לנו לקיים מצוות?

3. הקושי בהבנת המלים "בעבור זה" משתקף גם בתרגומים השונים. כך, למשל, תרגום אונקלוס מתרגם את המלים כך: "בדיל דא", ואילו תרגום יונתן מציע: "מִן בִּגְלַל מִצְוָותָא דָא". להלן שלוש דוגמאות מהתרגומים לאנגלית. איזה מהם משקף טוב יותר את כוונת הפסוק? “This is done because of that which the Lord did unto me when I came forth out of Egypt” [KJV]; “It is because of what the Lord did for me when I went free from Egypt” [JPS]; “For the sake of what the Lord did for me when I went out of Egypt” [Robert Alter
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל

יום חמישי, 7 בינואר 2010

יום לימוד לנשים

יום לימוד לנשים

o יום ד', 10 בפברואר, כ"ו שבט, בקיבוץ חנתון

o הנושא: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (אסתר ד', י"ד)

בהשראת אסתר וברוח פורים: נשים יהודיות עונות לקריאת "ממלכתן"

o פרטים בהמשך (לגבי תוכנית , הסעה , מחיר)

o ניתן להירשם אצל פטריסיה stern.patricia@gmail.com או אצל מריסיה marisa.erlich@b-zion.org.il

פגישת ראש חודש שבט

  • לנשים ביום רבעי ה 20/1/2010 בשעה 20:00 בקהילה.
  • הנושא איכות הסביבה.
  • פרשת שמות

  • דבר תורה: יום שישי בערב - אריאנה לויצקי
  • שחרית בוקר - רענן גל
  • מפטירה - פטריסיה שטרן
  • פרשת שמות

    "וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן" (שמות ב,יט).

    תאור זה של משה כ"איש מצרי" משך את תשומת לבם של חז"ל ופרשני המקרא. במדרש שמות רבה, מובא הסבר פשוט לטעותן של בנות יתרו: "וכי מצרי היה משה? אלא לבושו מצרי והוא עברי." כלומר, בנות יתרו זיהו את משה בטות כמצרי על-פי לבושו. אך אין המדרש מסתפק בהסבר זה, והוא ממשיך:

    דבר אחר: איש מצרי - משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ לתת רגליו לתוך המים וראה תינוק אחד שהיה שוקע במים ושלח ידו והעלה אותו. אמר לו אותו התינוק: אילולי את הייתי מת. אמר לו: לא אני הצלתיך, אלא אותו הערוד שנשכני ונדחתי ממנו למים, הוא הצילך. כך אמרו בנות יתרו למשה: יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים. אמר להם משה: אותו המצרי שהרגתי הוא הציל אתכם. לפיכך אמרו לאביהם איש מצרי. מי גרם לזה שיבא אצלנו? איש מצרי שהרג. (שמות רבה (שנאן) פרשה א ד"ה א, לב ותאמרן)

    מדרש זה איננו מזהה כלל את משה כאיש המצרי, אלא רואה בשימוש בתאור "איש מצרי" כלי להעברת מסר מוסרי או תיאולוגי. לעומת מדרש זה, מדרש אחר כן מזהה את משה כאיש המצרי ואומר:

    אמר ר' לוי: אמר [משה] לפניו: "רבונו של עולם, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ." אמר לו הקב"ה: "מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו." יוסף הודה בארצו מנין? גבירתו אומרת "ראו הביא לנו איש עברי" (בראשית לט, יד), ולא כפר אלא "גנב גנבתי מארץ העברים" (בראשית מ, טו). נקבר בארצו מנין? שנאמר "ואת עצמות יוסף אשר העלו מארץ מצרים קברו בשכם" (יהושע כד, לב). "את שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך". כיצד? בנות יתרו אומרות "איש מצרי הצילנו מיד הרועים" והוא שומע ושותק. לפיכך לא נקבר בארצו. (דברים רבה (וילנא) פרשה ב סימן ח)

    במדרש זה, הטעות איננה טעות בזיהוי אלא "טעות בהזדהות". בנות יתרו לא טעו אלא הוטעו.

    1. בפרושו לפסוק, מסביר ארבנאל (1437 – 1508) "קראוהו מצרי לפי שהיה מדבר בלשון מצרים". האם לא די בהסבר זה או בהסבר " לבושו מצרי" כדי לתרץ למה זוהה משה כאיש מצרי?

    2. ר' צדוק הכהן מלובלין (1823 – 1900) שואל: "למה נכתב כאן מה שאמרו איש מצרי בטעות?" ברור לו שמשה לא סיפר לבנות יתרו אודות הריגת המצרי, ועל כן מציע הוא שמטרת המדרש הראשון היא "ליישב איך נכתב בתורה איש מצרי הצילנו". כלומר, לכאורה, התורה טועה בזיהויו של משה ולכן הצורך במתן הסבר אשר יישב את התאור עם המציאות. מה הנחת היסוד של ר' צדוק באשר לכל הכתוב בתורה? מה מניח הוא באשר לתפקידו ומטרתו של המדרש?

    3. המעיין בפרשה ימצא שלאחר שבנות יתרו מספרות על הנעשה לאביהן, מגיב הוא במלים: "וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (ב, כ). מכאן ברור שמשה לא נכח כלל כאשר הוא תואר כאיש מצרי. אם כך, איך יכול המדרש להאשים את משה שלא תיקן את הטעות ולפסוק "את שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך"? האם מדרש זה בה לפרש טקסט בעייתי או בלתי ברור? האם ההסבר המוצע על-ידי המדרש עולה בקנה אחד אם הסיבה הניתנת בתורה לכך שנמנע ממשה מלהכנס לארץ כנען? אם לא, כי אז מה מטרת המדרש?

    4. למה בחר המדרש הראשון דווקא במשל לאדם המציל תינוק מטביעה במים? האם מבקש המדרש ללמדנו דבר גם אודות עברו של משה והצלתו מהיאור?


    עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל