פרשת בשלח

מיד לפני שירת הים, כתוב: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). ברור שאין להבין מהפסוק הזה שבני ישראל ראו יד פיזית, אלא, כפי שמתרגמים התרגומים, וכפי שמסביר רש"י בעקבותם, הם ראו את "הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקב"ה". כלומר, במעשיו של ה', יכלו בני ישראל לראות את גדולת ה'. כה מוחשית היתה הנוכחות האלוהית בקריעת ים סוף עד שנאמר "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" (טו, ב). על-כך אומר רש"י, בהסתמכו על הנאמר במדרש: "זה אלי – בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע. ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים". כלומר, השימוש במלה "זה" רומז לנו שלעומת התפישה המיסטית של הנביא, בים סוף היתה נוכחות האל כה ברורה וגלויה, עד שניתן היה להצביע עליה ממש.

תאורים אלה רק תורמים לבעייתיות הרבה בהמשך הפרשה. מיד לאחר שירת הים כתוב: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם...וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" (כב-כד). כעבור שלושה ימים בלבד מהנס של קריעת מי ים סוף, מאבדים בני ישראל את אמונתם לנוכח מחסור במים, ושוב נדרש נס.

ואז "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (טז, א-ג). שוב נדרש נס.

בספר מורה הנבוכים, כותב הרמב"ם דבר מפתיע באשר לאמונה ולדרך בה אנו תופשים נסים: "מפני שכל המופתים אינם אמתיים רק מי שראם, אך לעתיד ישוב זכרם ספור, ואפשר שיכזיבם השומע, וידוע שאי אפשר להיות וגם לא יצוייר שיהיה מופת עומד קיים לדורות לבני אדם כלם..." (חלק ג פרק נ). כלומר, הנס הוא "אמיתי" - הוא מהווה חלק מהמציאות – רק לאדם הרואה את ההתרחשות במו עיניו. לאחר מכן, לכל אדם אחר, הנס הוא בבחינת שמועה בלבד, ובשמועות יש לנו נטיה להטיל ספק.

בדומה, מסבירה ד"ר פנינה גלפז-פלר: "התורה מדגישה בפנינו כי האמונה איננה נקנית ברגעי שיא המתרחשים בעולם החיצוני. האירוע העל-טבעי רק פותח פתח צר, כקוף של מחט, אך הוא אינו יפה לדורות. האמונה מחייבת תרגול מעשי הנרכש במאבק, בהתגברות על מכשולים ובהתמודדות עם בעיות השעה" (דרשה לכל פרשה (קרן תל"י, 2007), 82).

1. האם עלינו ללמוד מהפרשה שבני ישראל היו חסרי אמונה?

2. מדברי הרמב"ם ניתן להבין למה קשה להנחיל מדור לדור אמונה המבוססת כולה על מעשי נסים. אך האם יש בדבריו כדי להסביר את חוסר האמונה של בני ישראל אשר במו עיניהם ראו את הנסים? האם, עם חלוף הזמן, נהפכת הפליאה לספקנות גם בלבם של מי שראו את הנס?

3. למה סבור רמב"ם שנס חייב מטבעו להיות תופעה רגעית וחולפת?

4. לעומת המסקנה השלילית שניתן להסיק אודות בני ישראל מהפרשה, מסבירה ד"ר פלר "הניסיונות שהיוצאים ממצרים עומדים בהם, כמו הופעת המצרים, הצמא והרעב, נועדו לעצב אדם בן חורין. בני ישראל הם עבדים בני עבדים, ושינוי תודעתם מתודעה של עבדים לתודעה של בני חורין הוא תהליך ארוך ומכאיב...לעבדים אין 'מחר', תחושת הביטחון בעתיד נרכשת רק משמסופקים הצרכים הגשמיים המיידיים. ואכן העם מתלונן, והאל, האב המסור, מספק להם את צרכיהם, וכך לאט-לאט עם העבדים רוכש ביטחון בסיסי בקיומו" (שם). האם בהסבר, המדמה את יוצאי מצרים לתינוק לאחר לידתו, יש כדי להסביר את הצורך בנסים תכופים? האם חוסר האמונה נבע מהעדר יכולת להאמין?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל