פרשת בא

חשיבות הזכרון מודגשת בפרשת בא בחזרה על החובה לספר ביציאת מצרים: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות י, ב); "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם (יג, ח).

בפירוש פנים יפות על הפסוק "ולמען תספר באזני בנך" כתב ר' פנחס ב"ר צבי הירש הלוי הורוביץ (1730 – 1805) דבר מפתיע: "לפי פשוטו, עיקר הנסים היה בשביל הסיפור לדורי דורות, כמו שיבואר בסוף הפרק בפסוק 'בעבור זה עשה ה' לי וגו'', שכל הניסים היו בשביל הסיפור, והיינו שאמרו שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים (משנה פסחים י:ה)". כלומר, הכבדת לב פרעה והמכות לא נועדו למטרה המיידית של יציאת מצרים אלא תכליתן עתידית. מעשים אלה בוצעו על-מנת שבני ישראל יספר אודותם.

גישה הפוכה מוצאים אנו אצל פרשנים אחרים בבואם לפרש את המלים "בעבור זה עשה ה' לי". כך מסביר רמב"ן: "יאמר, כי בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים אני עובד את העבודה הזאת". בדומה, מסביר רבינו בחיי: "בעבור זה עשה ה' לי. על דרך הפשט יאמר בעבור שעשה ה' לי, אני עובד את העבודה הזאת". לפי גישות אלה, כוונת הפסוק היא שבעתיד, כשנזכור את יציאת מצרים, נאמר שבגלל "זה" שהוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים אנו מקיימים את המצוות. לעומת זאת, מסביר רש"י: "בעבור זה - בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו". על-פי הסבר זה, קיום המצוות איננו תוצאת יציאת מצרים אלא מטרתה. לפי גישה זו, אין המלה "זה" מצביעה אל העבר אלא על ההווה. לפי גישה זו, אשר ראינו גם בפרוש פנים יפות, תכליתה של יציאת מצרים היא הזכרון.

על חשיבות הזכרון ההיסטורי, כתב פרופ' שלום רוזנברג:

עם העבדים חי חוויה היסטורית רבת משמעות, חווית השחרור. נכונה לו דרך תלאות ארוכה, זרועות סכנות רבות. סכנה נוספת אורבת לו מן ההתחלה, מוחבאת ולכאורה בלתי מוחשית: סכנת השִכחה. מקור הסכנה – הזמן ... הדבר נכון בחייו של היחיד. כל חייו, כל המידע מן ההווה, יהפכו לעבר ועלולים להימחק. היחיד נלחם בסכנות הזמן בעזרת הזיכרון. מנגנוני הזיכרון, מרכיב בסיסי בעולם הביולוגי והפסיכולוגי, מצויים אכן במקומות אינספור בטבע, אך חסרים בחברה...החברה האנושית מורכבת מבני תמותה; כשייעלמו אלה, ייעלמו איתם זכרונותיהם. כדי להימנע מהצורך להתחיל הכול מבראשית, חייבים אנו כחברה לדאוג למנגנון זיכרון תרבותי, לא טבעי, שיבטיח את עצם אפשרות ההמשכיות, ומעבר לכך את אפשרות הצטברותם של החוויות והידע, את ההתפתחות וההתקדמות. "והגדת לבנך" מייצג את מנגנון הזיכרון הקולקטיבי (נפתלי רוטנברג (עורך), פותחים שבוע: אנשי רוח ותרבות ישראלים כותבים על פרשת השבוע, 173, 176).

1. האם הפרשנים המדגישים את המטרה העתידית סבורים שגישה זאת משקפת את הפשט? כתב אבן עזרא: "אין אנו אוכלים מצות 'בעבור זה', רק פירוש 'בעבור זה', בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצה...עשה לנו השם אותות עד שהוציאנו ממצרים...". האם התחביר אכן דורש קריאה זאת (כפי שסבור הפרשן אבן עזרא) או האם המדובר בגישה דרשנית המבקשת להדגיש את הערך הזכרון?

2. האם יש הבדל בין הגישות מבחינת חופש הבחירה שלנו? האם זה משנה אם נאמר שאנו מקיימים מצוות בגלל שה' הוציא אותנו ממצרים או אם נאמר שה' הוציא אותנו ממצרים על מנת לאפשר לנו לקיים מצוות?

3. הקושי בהבנת המלים "בעבור זה" משתקף גם בתרגומים השונים. כך, למשל, תרגום אונקלוס מתרגם את המלים כך: "בדיל דא", ואילו תרגום יונתן מציע: "מִן בִּגְלַל מִצְוָותָא דָא". להלן שלוש דוגמאות מהתרגומים לאנגלית. איזה מהם משקף טוב יותר את כוונת הפסוק? “This is done because of that which the Lord did unto me when I came forth out of Egypt” [KJV]; “It is because of what the Lord did for me when I went free from Egypt” [JPS]; “For the sake of what the Lord did for me when I went out of Egypt” [Robert Alter
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל