פרשת שמיני

"הקשר בין ההפטרה לבין הפרשה נובע מהסימטריות הבולטת שביניהן. הפרשה מתחילה בחגיגית הקדשת במשכן (ויקרא ט) ואז מזכירה את מותם של נדב ואביהו כאשר הקריבו 'אש זרה' (ויקרא י, א-ב). במקביל, פותחת ההפטרה בתאור שמחת הובלת ארון הברית לירושלים (שמואל ב' ו, ב-ה) וממשיכה במותו הפתאומית של עזה כאשר אחז בכלי הקדוש (שם, ו-ז)" (חומש עץ חיים, על הקשר שבין הפרשה להפטרה, 644). חטאם של נדב ואביהו מתואר כך: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (ויקרא י, א-ב). חטאו של עזה מתואר כך: "וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים" (שמואל ב' ו, ו-ז).הכלי יקר (ר' אפרים שלמה מלונטשיץ, 1515 – 1619) מסכם את המדרשים המחפשים הסבר למותם של נדב ואביהו: במהות חטא זה רבו הדעות. בילקוט [ילקוט שמעוני רמז תקכד] מסיק בשם ר' מני על שנכנסו שתויי יין, ועל ידי שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, ויש אומרים שהיו מחוסרי בגדים והיינו המעיל [אחד מבגדי הכהונה], ויש אומרים על שלא היה להם בנים, ויש אומרים על שלא נשאו נשים, ויש אומרים על שהורו הלכה בפני משה רבן, ויש אומרים על שהיו מהלכים ואומרים מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג שררה על הציבור, ויש אומרים שעוון העגל שעשה אהרן גרמה להם...ההסברים המובאים במדרשים מוצאים כולם תימוכין בפסוקים. לדוגמא, הבסיס לסברה שנכנסו שתויי יין נמצא בצווי "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" (י, ט) המובא בהמשך הפרק. הרעיון שהסיבה היתה שלא היו להם בנים בא מהפסוק "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם" (במדבר ג, ד). לעומת הסברים אלה, מסביר אבן עזרא (1089 – 1164): "וטעם אשר 'לא צוה אותם' שמדעתם עשו". כלומר, חטאם היה בכך שעשו דבר אשר לא נצטוו לעשותו. לעומתו, מסביר ר' יעקב בן אשר "בעל הטורים" (1270 - 1340): "אין לומר לא צוה להביא אש זרה, וגם לא צוה שלא להביא, אלא פירושו: אשר ציווי של 'לא' צוה אותם. וכן 'לכל צבא השמים אשר לא צויתי'", כלומר, בעל הטורים מסביר שאין המדובר כאן במקרה בו נעשה דבר שלגביו לא היה כל חובה או איסור, אלא לומד הוא מהפסוק "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי" (דברים יז, ג) שהמלים " אֲשֶׁר לֹא צִוָּה" מצביעות על קיומו של איסור.

1. למה מבקשים המדרשים לחפש סיבות בפסוקים אחרים במקום להסתפק באמור בפסוק עצמו? האם הפסוק נותן הסבר? מה משמעות המלים "אש זרה"? האם הבנת הארוע קשורה בתאור האש בפסוק האחרון של הפרק הקודם: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט, כד)?
2. לפי אבן עזרא, חטאם של נדב ואביהו היה בכך שפעלו מתוך יזמה פרטית ללא כל קשר לכוונתם. האם הסבר זה מתאים גם למקרה של עזה? האם, לפי גישה זאת, אסור לפעול מתוך מניע פרטי, אפילו אם הוא חיובי, בהעדר ציווי מפורש המתיר את ההתנהגות? למה מבקש בעל הטורים להדגיש כי עולה מהכתוב שבמקרה של נדב ואביהו היה איסור? האם ההסבר של בעל הטורים מתאים גם למקרה של עזה? האם גם שם ניתן ללמוד שהיה איסור?
3. אחד המאפיינים של חברה דמוקרטית הוא שלפרט מותר לעשות כל דבר שלא נאסר עליו במפורש. לעומת זאת, בחברה דמוקרטית, לשלטונות – "אנשי ציבור" – אסור לעשות כל דבר שלא הוסמכו לעשותו. נראה שניתן לראות גישות אלה כמקבילות לגישות של אבן עזרא ובעל הטורים. איזה גישה מתאימה יותר למקרה של מות נדב ואביהו ולמקרה של מות עזה?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל