פרשת אמור

השורש "קדש" מופיע ארבעים ושמונה פעם בפרשת אמור. מהו לקדש ומהו להיות קדוש? הפרקים הראשונים של פרשת אמור דנים בכהונה, בטומאה וטהרה ועולה מהם הרושם שקדושה מתייחסת לטבעם האובייקטיבי או האינהרנטי של דברים, טבע הנקבע מלמעלה. אך, החלק השני של הפרשה מעלה ספק באשר לנכונות מסקנה זו. כתוב: "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כג, ב), וכן כתוב: " אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (כג, ד). לפי פסוקים אלה, נראה שעתוי המועדים נקבע על-ידי בני אדם. הקדושה איננה בשמים אלא מסורה בידינו.

במשנה מסופר אודות מחלוקת בענין קביעת זמנו של יום כפור:

שלח לו רבן גמליאל [לרבי יהושע], גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר (ויקרא כ"ג) "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אתם", בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו (משנה מסכת ראש השנה ב:ט)

נראה שבמשנה זו שני מסרים הקשורים זה בזה, אחד בענין החובה לקבל את מרות הדין והשני בענין מהות הקדושה. ממשיכה המשנה:

בא לו אצל רבי דוסא בן הורכינס אמר לו אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו שנאמר (שמות כד, ט) "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל", ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא? ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה. נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו (משנה מסכת ראש השנה ב:ט)

כאן, מביאה המשנה הסבר מעשי לכאורה לסמכות בית הדין לקבוע מועדים. אך בגמרא קוראים אנו:

הלך רבי עקיבא ומצאו לרבי יהושע כשהוא מיצר, אמר לו: רבי, מפני מה אתה מיצר? אמר לו: ר' עקיבא, ראוי לו שיפול למטה שנים עשר חדש ואל יגזור עליו גזירה זו. אמר לו: רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו: אמור. אמר לו: הרי הוא אומר "אתם" (ויקרא כג, ב), "אתם" (כג, ד), "אתם" (כג, לז), שלש פעמים, אתם - אפילו שוגגין, אתם - אפילו מזידין, אתם - אפילו מוטעין. בלשון הזה אמר לו: עקיבא, נחמתני, נחמתני (תלמוד בבלי מסכת ראש השנה כה ע"א).

כך מוכיח ר' עקיבא שהסמכות לקבוע את המועדים מסורה בידי בני אדם. אך ההסבר של ר' עקיבא איננו הסבר מעשי פשוט, אלא הדגמה מאלפת לכך שהקדושה מסורה בידי אדם. אין ר' עקיבא מביא פסוק כדי לתמוך בגישתו, אלא משנה הוא את הפסוק וקובע לו משמעות אחרת, כי הרי בפרשה כתוב שלוש פעמים "אֹתָם", ור' עקיבא קורא "אַתֶּם".

דוגמא נוספת לכך שהקדושה מסורה בידי אדם מוצאים אנו לענין קביעת השבת:

אמר רב הונא: היה מהלך בדרך או במדבר, ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי [במה בם חלוקים]? מר סבר: כברייתו של עולם [שנברא ביום ראשון ושבת באה בסוף], ומר סבר: כאדם הראשון [שנברא ערב שבת] (תלמוד בבלי מסכת שבת דף סט ע"ב).

לפי גישות אלה, אין קדושה אובייקטיבית כלל אלא רק אותה קדושה המוענקת על-ידי בני אדם. וכך קובע הרמב"ם להלכה: "בית דין שקדשו את החדש, בין שוגגין בין מוטעין בין אנוסים, הרי זה מקודש וחייבין הכל לתקן המועדות על יום שקדשו בו, אף-על-פי שזה ידע שטעו חייב לסמוך עליהם שאין הדבר מסור אלא להם ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לסמוך עליהם, שנאמר אשר תקראו אותם וכו'. (הלכות קידוש החודש ב:י).

1. מהי קדושה? האם הקדושה קבועה ביום, בזמן, במקום או בדבר מטבע בריאתם או האם קדושה נובעת מהיחס שלנו ומהמעשים שלנו? מה תפקידו של ה' בקביעת קדושה? התורה מצווה עלינו "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב). לאור המקורות לעיל, איך אנו וחיינו נהיים קדושים?

2. המתבונן במצוות ימצא שאין התורה מפרטת איך לקיימן. למשל, אין בתורה הוראות לכתיבת ספר תורה או לעשיית תפילין, ועל-אף שקיימות מסורות שונות באשר לדרך ה"נכונה", ספרי התורה והתפילין השונים נחשבים לראויים וכבעלי קדושה. איך יתכן שגרסאות שונות ואפילו סותרות יכולות להיות קדושות?

3. נראה שגישתו של ר' דוסא בן הורכינס רחבה יותר ממה שצריך לשם ביסוס הסמכות לקביעת זמנים ומועדים. נראה שאין ר' דוסא מבקש להגן רק על הקדושה ככזו או על סמכות בית הדין ככזה, אלא על-ידי הובלה לאבסורד מדגים ר' דוסא את ההשלכות הרות האסון הצפויות לחברה הרואה בקדושה מצב אובייקטיבי. מה ניתן ללמוד מדברי ר' דוסא באשר לגישה הנוכחית בארץ לבתי דין לגיור?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל