פרשת משפטים

הכלל 'אחרי רבים להטות' הוא מאבני היסוד של ההלכה ומאשיות הדמוקרטיה. כלל זה מוצא את ביטויו באחת האגדות המוכרות ביותר בתלמוד:

חזר [רבי אליעזר] ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. מאי לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה "אחרי רבים להטת" (בבא מציעא נט ע"ב).

על כלל זה, כותב פרופ' הרב יעקב רוט:
היקף הסמכות הרבנית אינו יודע כל גבול תיאורטי. בהיותם הפרשנים הנורמטיביים הבלעדיים למשמעותה של התורה, משמעות התורה היא ככל העולה על רוחם. ולכל משמעות שהם נותנים לה בכל דור ודור, מסכים ה', גם אם באיזו שהיא מציאות 'אובייקטיבית', חולק הוא על פרשנותם. (Joel Roth, The Halakhic Process, 126)

הפסוק אשר מביא ר' ירמיה כאסמכתא לקוח מפרשת משפטים: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג, ב). ר' ירמיה מסתמך על שלוש המלים האחרונות, במנותק מהקשרן, כדי להוכיח את ההפך מפשוטו של מקרא. על פסוק זה, אומר רש"י:

יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו... ואני אומר ליישבו על אופניו כפשוטו, כך פתרונו: לא תהיה אחרי רבים לרעת - אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם. ולא תענה על ריב לנטת וגו' - ואם ישאל הנדון על אותו המשפט, אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמתו אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי בצואר הרבים.

1. כפי שמדגיש רש"י, פשוטו של מקרא בא ללמדנו כלל מוסרי חשוב ומרכזי, לפיו עלינו לעמוד על האמת ולא להיכנע לדעת הרוב הטועה. אך נראה כי בעלי ההלכה דורשים כי נציית לרוב, וכי דעת הרוב היא גלוי דעתו של ה'. איך נוכל ליישב את שתי הגישות?

2. תומס ג'פרסון הביע עמדה דומה לזו של חז"ל בכותבו: "העולם הממשי הזה וכל אשר בו שייכים לתושביו הגשמיים בדורם. רק להם הזכות להורות בענייניהם, ולהטות את החוק לאותו כיוון, והצהרה זאת תעשה אך ורק על-פי דעת הרוב שבהם" (Lipscomb & Bergh (eds.), The Writings of Thomas Jefferson (Memorial Edition) 15:43). אם למסקנה זאת ניתן להגיע דרך ההגיון האנושי הצרוף, למה ביקשו חז"ל להשתיתה על דברי ה' בתורה?

3. ברור שר' ירמיה הוציא את הדברים מהקשרם בכוונה תחילה. למה עשה כן? האם בכך חיזק את תוקף דבריו? איך? האם צודק פרופ' רוט שלהלכה, משמעות התורה היא ככל העולה על רוחם של הרבנים?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל