וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:
בפרשת ויקרא מתחילים אנו לקרוא את הספר המכונה על-ידי חז"ל 'תורת כהנים' (מגילה ג:ה). בתורה זו, קורבנות ממלאים תפקיד מרכזי, ומרוב התיאור, נראה כי הקרבת קורבנות העסיקה לא רק את הכהנים, אלא שימשה מרכיב מרכזי בחיי העם. יחד עם זאת, אומר הנביא עמוס (ה, כה) "הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל", ובדומה, אומר הנביא ירמיהו (ז, כב): "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח."
על הפסוק מעמוס, מסביר רש"י: "וכי לזבחים ומנחות רצוני? והלא במדבר לא דברתי את אבותיכם להקריב לי זבחים. אני אמרתי 'אדם כי יקריב', כשירצה להקריב. ואומר 'ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו' (במדבר ט,ב). מגיד שלא עשו ישראל במדבר אלא אותו פסח לבדו."
לעומת הסבר זה, מטעים אברבנאל בפרושו לפרשת תצוה (שמות כט, לח) "שחשש הכתוב שלא יאמר אדם: הנה אלהינו זה הכריע טבענו לחטוא, ולכן צוה במעשה המזבח וקדשו כאלו טוב לפניו שנחטא ונשוב. ואין הדבר כן כי הנה הקדוש ברוך הוא לא צוה בקרבנות אלא אחרי מעשה העגל כשראה את העם כי ברע הוא ומוכן לחטוא. אז נתן לפניהם התרופה לרפאת מחלתם בעת הצורך בקרבנות, וכדי להסיר מלבנו המחשבה הזאת אמר הנביא: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח וגו'".
גישה אחרת, המבקשת ליישב את דברי הנביאים עם דברי התורה, מצויה בגמרא: "רבי אלעזר דתניא: 'עלת תמיד העשיה בהר סיני' [במדבר כח, ו]. רבי אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני [המצווה ניתנה בסיני], והיא עצמה לא קרבה, [אך הקרבן לא הובא במדבר]. רבי עקיבא אומר: קרבה ושוב לא פסקה [דהיינו, גם במדבר הביאו את הקרבן]. אלא מה אני מקיים [אם כן, איך מבין ר' עקיבא את הפסוק] 'הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל?' שבטו של לוי, שלא עבדו עבודה זרה, הן הקריבו אותה [ואילו שאר בני ישראל לא הקריבו]" (חגיגה ו' ע"ב).
1. על-פי הפירוש של רש"י, למעשה לא הובאו קרבנות במשך ארבעים שנות הנדידה במדבר. איזה בעיות נפתרות על-ידי גישה זו? איזה בעיות מתעוררות לפי גישה זו?
2. נראה כי השאלה ההיסטורית לא עניינה את אברבנאל, אלא שאלה תיאולוגית. מה היא שאלתו של אברבנאל? איך פותר אברבנאל את שאלת הרוע וטבע האדם? איך רואה אברבנאל את הקרבנות במסגרת גישתו? במה שונה גישת ר' עקיבא מגישת אברבנאל?
בספר מורה הנבוכים (ג:לב) מסביר רמב"ם שה' התיר את פולחן הקרבנות בהיותו דרך פולחן מוכרת ומקובלת בעולם העתיק. לדעת רמב"ם, הקרבנות שמשו אמצעי להשגת מטרה ולא המטרה עצמה. אך גישה זו מעוררת שאלה: "ותשאלני בלבך ותאמר לי איך יבאו מצוות ופעולות עצומות מבוארות מאד והושם להם זמנים, והם כולם בלתי מכוונים לעצמם אבל הם מפני דבר אחר, כאילו הם תחבולה שעשה השם לנו להגיע אל כוונתו הראשונה? ואיזה מונע היה אצלו [ומה מנע ממנו] לצוות לנו כוונתו הראשונה, ויתן בנו יכלת לקבלה...?"
בפרשת ויקרא מתחילים אנו לקרוא את הספר המכונה על-ידי חז"ל 'תורת כהנים' (מגילה ג:ה). בתורה זו, קורבנות ממלאים תפקיד מרכזי, ומרוב התיאור, נראה כי הקרבת קורבנות העסיקה לא רק את הכהנים, אלא שימשה מרכיב מרכזי בחיי העם. יחד עם זאת, אומר הנביא עמוס (ה, כה) "הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל", ובדומה, אומר הנביא ירמיהו (ז, כב): "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח."
על הפסוק מעמוס, מסביר רש"י: "וכי לזבחים ומנחות רצוני? והלא במדבר לא דברתי את אבותיכם להקריב לי זבחים. אני אמרתי 'אדם כי יקריב', כשירצה להקריב. ואומר 'ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו' (במדבר ט,ב). מגיד שלא עשו ישראל במדבר אלא אותו פסח לבדו."
לעומת הסבר זה, מטעים אברבנאל בפרושו לפרשת תצוה (שמות כט, לח) "שחשש הכתוב שלא יאמר אדם: הנה אלהינו זה הכריע טבענו לחטוא, ולכן צוה במעשה המזבח וקדשו כאלו טוב לפניו שנחטא ונשוב. ואין הדבר כן כי הנה הקדוש ברוך הוא לא צוה בקרבנות אלא אחרי מעשה העגל כשראה את העם כי ברע הוא ומוכן לחטוא. אז נתן לפניהם התרופה לרפאת מחלתם בעת הצורך בקרבנות, וכדי להסיר מלבנו המחשבה הזאת אמר הנביא: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח וגו'".
גישה אחרת, המבקשת ליישב את דברי הנביאים עם דברי התורה, מצויה בגמרא: "רבי אלעזר דתניא: 'עלת תמיד העשיה בהר סיני' [במדבר כח, ו]. רבי אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני [המצווה ניתנה בסיני], והיא עצמה לא קרבה, [אך הקרבן לא הובא במדבר]. רבי עקיבא אומר: קרבה ושוב לא פסקה [דהיינו, גם במדבר הביאו את הקרבן]. אלא מה אני מקיים [אם כן, איך מבין ר' עקיבא את הפסוק] 'הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל?' שבטו של לוי, שלא עבדו עבודה זרה, הן הקריבו אותה [ואילו שאר בני ישראל לא הקריבו]" (חגיגה ו' ע"ב).
1. על-פי הפירוש של רש"י, למעשה לא הובאו קרבנות במשך ארבעים שנות הנדידה במדבר. איזה בעיות נפתרות על-ידי גישה זו? איזה בעיות מתעוררות לפי גישה זו?
2. נראה כי השאלה ההיסטורית לא עניינה את אברבנאל, אלא שאלה תיאולוגית. מה היא שאלתו של אברבנאל? איך פותר אברבנאל את שאלת הרוע וטבע האדם? איך רואה אברבנאל את הקרבנות במסגרת גישתו? במה שונה גישת ר' עקיבא מגישת אברבנאל?
בספר מורה הנבוכים (ג:לב) מסביר רמב"ם שה' התיר את פולחן הקרבנות בהיותו דרך פולחן מוכרת ומקובלת בעולם העתיק. לדעת רמב"ם, הקרבנות שמשו אמצעי להשגת מטרה ולא המטרה עצמה. אך גישה זו מעוררת שאלה: "ותשאלני בלבך ותאמר לי איך יבאו מצוות ופעולות עצומות מבוארות מאד והושם להם זמנים, והם כולם בלתי מכוונים לעצמם אבל הם מפני דבר אחר, כאילו הם תחבולה שעשה השם לנו להגיע אל כוונתו הראשונה? ואיזה מונע היה אצלו [ומה מנע ממנו] לצוות לנו כוונתו הראשונה, ויתן בנו יכלת לקבלה...?"
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה