שמיני

בפרשת שמיני קוראים אנו אודות מותם המיסתורי של שני בני אהרן: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (ויקרא ט, כד – י, ג)

בהפטרה לפרשה, קוראים אנו אודות עוד מוות בלתי מובנת: וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה': וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי: וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ: (שמואל ב: ו, ו-יא)

במדרש כתוב: “שלשה דברים שישראל מתרעמין עליהם והיו אומרים מיני פורענות הן ואלו הן: הקטורת והארון והמטה. אמרו הקטורת הזו של פורענות היא, היא הרגה נדב ואביהוא שנאמר: ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא (ויקרא י א), לכך ידעו כל ישראל שהיא של כפרה שנאמר: ויתן את הקטרת ויכפר על העם (במדבר יז יב). אמרו הארון הזה של פורענות הוא, הוא הכה את עזא שנאמר: ויחר אף ה' בעזא (שמואל ב': ו, ז) הכה באנשי בית שמש שנאמר: ויך באנשי בית שמש (שמואל א': ו, יט), לכך ידעו ישראל של ברכה הוא עתה שנאמר: וישב ארון ה' בית עובד אדום ויברך ה' את עובד אדום וגו' ויגד למלך דוד לאמר וילך דוד ויעל וגו'” (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויסע פרשה ו).

בגמרא, מתייחס ר' יוחנן להתנהגות אשר הביאה למותו של עזה: “וימת שם עם ארון האלהים – אמר ר' יוחנן: עוזא בא לעולם הבא, שנאמר: עם ארון האלהים, מה ארון לעולם קיים, אף עוזא בא לעולם הבא” (סוטה לה ע"א).

אך אם בהתנהגותו עזה לא נפל פגם, למה הומת? מסביר פרופ' אורי אלטר: "ככסא ה' עלי אדמות, טעון הארון בכוח אלוהי נורא (השווה שמואל א', ו). הנוגע בו, הגם בניסיון למנוע השמטתו מהעגלה, מסתכן כי יכלה בכוח הטמון בו, כאילו בא במגע עם קו מטח גבוה. זעמו של ה' כלפי עזה מביאה לתגובה זועמת (הכתוב משתמש באותו פועל 'ויחר') מצד דוד, אשר מטרתו סכלה וכעת תוהה שמא לעולם לא יצליח להביא את סמל ומוקד כוחו של ה' אל בירתו החדשה" (Robert Alter, The David Story: A Translation with Commentary of 1 and 2 Samuel).

1. מה היה חטאם של בני אהרן? מה היה חטאו של עזה? האם יתכן שלא חטאו אלה כלל? האם יתכן, כפי שמפרש אבן עזרא את המלים 'וימותו לפני ה'', שנדב ואביהו "חשבו שיעשו דבר רצוי לפניו"?

2. פרופ' אלטר, הסבור שסיפור עזה הוא "סיפור קדום אשר אינו עומד בקטגוריות מוסריות מאוחרות יותר", תולה את מותו של עזה בכוח האינהרנטי של הארון. האם גישה זאת יכולה גם להסביר את מותם של בני אהרן? האם נכונה ההנחה שאין הסיפור תואם את המוסר המקראי? האם גישת הגמרא, אשר לפיה נראה עזה כצדיק, מחזקת או מחלישה הנחה זו?

3. בפסוק האחרון לפני פרשת מות בני אהרן, משמשות המלים ' וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל ' כתאור לנס, ומיד לאחר מכן, משמשות אותן מלים ממש כדי לתאר את מות בני אהרן. האם דברי המכילתא מספקים הסבר לתקבולת זו?

4. בתגובה למות בניו, שותק אהרן. בהמשך הפרשה, מסרב אהרן לאכול מקרבן החטאת, תוך שהוא מסביר: "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'". האם יש דמיון בין תגובה זו של אהרן לבין תגובת דוד למותו של עזה?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל