בפרשת שפטים מצווים אנו: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם: וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ: וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ" (דברים כ, י-יב).
לחובה הזאת לקרוא לשלום היינו עדים עוד קודם לכן, אלא ששם לא הוזכר הדבר כמצווה מאת הגבורה:
וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול (דברים ב, כו-כז).
על-כך מספר המדרש:
זה אחד מג' דברים שאמר משה לפני הקב"ה ואמר לו למדתני... השלישית כשאמר לו הקב"ה עשה מלחמה עם סיחון אפילו הוא אינו מבקש לעשות עמך את תתגר בו מלחמה שנאמר (דברים ב, כד) קומו סעו ועברו את נחל ארנון ומשה לא עשה כן אלא מה כתיב למעלה? ואשלח מלאכים. אמר לו הקב"ה, חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך שנאמר "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (במדבר רבה (וילנא) יט, לג).
על-פי מדרש זה, נראה כי מקור מצווה זו איננו ברצונו של בורא עולם אלא בתפישה המוסרית של משה. מסביר רש"י (על-פי מדרש תנחומא, פרשת דברים): "אף-על-פי שלא צווני המקום לקרא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם. כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואף על פי כן פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר, ממך למדתי שקדמת לעולם. יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר שלח את עמי, במתון" (רש"י, דברים ב, כו). לפי מדרשים אלא, אמנם לא ציווה ה' במפורש כי נפעל כך, אך דרישה זו משקפת את הרצון האלוהי כפי שבא לידי ביטוי בהתנהגות האלוהית אותה מבקשים אנו לחקות.
1. בהסתמכו על מדרש ספרי (דברים קצט), מסביר רש"י בפשטות: "במלחמת הרשות הכתוב מדבר". זאת גם הדעה המובאת בספר החינוך ובמקומות אחרים, ונראה לכאורה שדעה זו גם מתיישבת עם פשוטם של דברים, כפי שעולה מפסוק טז: "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" אשר על-כך אומר רשב"ם, נכדתו של רש"י: "כשתבא להלחם עליהם לא תקרא להם לשלום, כמו שפרשתי לך בשאר אומות, אבל אם יבאו אליך מדעתם להיות עבדיך קודם שתלך עליהם כמו הגבעונים יכול אתה להחיותם". מה משמעות הסיפא של דברי רשב"ם? מה מפריע לו ולאיזה שאלה מנסה הוא להשיב?
2. לעומת האמור, פוסק הרמב"ם: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה" (הלכות מלכים ו,א). וכך כותב רמב"ן: "במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שפותחין לשלום, אבל במלחמת מצוה של שבעה עממין אין פותחין להם לשלום, כך פירש רש"י ז"ל. והנה הכתוב מדבר בסתם: כי תקרב אל עיר, ובודאי כל עיר וכל מלחמה במשמע, ובין מלחמת הרשות ובין מלחמת מצוה פותחין שלום, חוץ מעמון ומואב שהכתוב פירש בהם: (דברים כג, ז) 'לא תדרוש שלומם וטובתם'. ואפילו עמון ומואב שאין פותחין להם שלום אם השלימו מעצמן מקבלין אותן, ללמדך כמה גדול כח השלום". על מה מסתמכים רמב"ם ורמב"ן? כמו הרשב"ם, גם רמב"ן מוסיף תנאי של "אם השלימו מעצמן", אך משתמש בו בדרך שונה. למה ולאיזה מטרה מוסיף רמב"ן סייג זה לדבריו? איזה חשיבות יש לייחס לכך שסיחון היה מלך אמורי?
3. למה מבקשת המדרש לבסס את גישת משה בנסיון חכות את ה'? מה כוונת המלים 'התורה שקדמה לעולם'? [הערה: המדרש עליו מסתמך רש"י נסוב על המלים 'מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת' (דברים ב, כו) ואומר "מן התורה למדתי שקדמה לכל"]. איזה גישה משקפת טוב יותר את הערך הבא לידי ביטוי במדרש במדבר רבה, זו המצמצת את החובה למלחמת רשות או זו המרחיבה אותה למלחמת מצווה?
עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה