לתשומת ליבכם

חידוש חברות לשנת תש"ע: בימים אלו חברי הקהילה מוזמנים לחדש את חברותם לשנה העברית תש"ע.
אנא צרו קשר עם משרד הקהילה 8722921.
הנחות למשפחות חד-הוריות, גימלאים ובודדים.

להוריד טופס החברות הקהילה: טופס

זמני תפילות

ערב יום כיפור - יום ראשון 27 בספטמבר
כל נדרי 17:15
תפילת ילדים 17:30

יום כיפור - יום שני 28 בספטמבר
שחרית 8:30
יזכור אחרי 10:30
מנחה 15:10
נעילה 16:45
תפילת ילדים 17:20
גמר הצום 17:52

פרשת האזינו-שבת שובה

את פרשת האזינו קוראים אנו השנה ב"שבת שובה", המכונה כך על-שם ההפטרה הפותחת במלים "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע יד, ב) ונקראת בשבת שלפני יום הכפורים. הכפרה מוזכרת בפרשת האזינו בפסוק האחרון של שירת משה: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב, מג).

משמעות המלים "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" איננה ברורה דיה. התרגומים לארמית מלמדים שהכוונה היא שה' יכפר על ארצו ועל עמו. רש"י (1140 – 1105) מפנה אותנו לאמור בספר בראשית "אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי" (לב, כא) ומסביר שהכוונה היא "כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת". רשב"ם (1080 – 1174), נכדו ותלמידו של רש"י, לומד תקבולת מהמלים "דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם" ומציע שהכוונה היא "יקנח דם עמו מן האדמה על ידי שפיכת דם אויבים". אבן עזרא (1070 – 1138) מציג דעה לפיה יש לתקן את הכתוב ולהוסיף "וָו": "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ וְעַמּוֹ", ופרשנים מודרניים, כמו פרופ' אורי אלטר בתרגומו החדש לחומש, מציעים שיש אולי להחסיר "וָו": "וְכִפֶּר אַדְמָת עַמּוֹ". אחרים, כמו פרופ' יצחק אבישור בפרושו לספר דברים בסדרת עולם התנ"ך, מציעים שכוונת "כפר" היא "מחה". מסקנה זו נלמדת מהתקבולת "אַל תְּכַפֵּר עַל עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי" (ירמיהו יח, כג). על בסיס זה, ולאור הפסוק "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אלקיך דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ" (ישעיהו כה, ח) ומקורות אחרים, מוצע שיש לקרוא את המלים כך: "וְכִפֶּר אַדְמָעׂת עַמּוֹ". גישה זו, מחליפה את הקשר בין "דם" ל"אדמה" בתקבולת בין "דַם" לבין "דְמָעוׂת".

לעומת גישות אלה, המבקשות לעמוד על הפשט מתוך ההקשר, הבינו חז"ל את המלה "כפר" במשמעות של נקיון מחטא ודרשו שהאדמה מכפרת על העוונות. כך, לדוגמא:

אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר: "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן" (ישעיהו לג, כד)... אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל – כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא [כאן]: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" (שמות כ, כ), וכתיב התם [שם]: " וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב, מג). עולא הוה רגיל דהוה סליק לארץ ישראל [היה רגיל לעלות לארץ מפעם לפעם], נח נפשיה [נפטר] בחוץ לארץ. אתו אמרו ליה [באו ואמרו לו] לרבי אלעזר. אמר [רבי אלעזר]: אנת [אתה] עולא "עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת!" (עמוס ז, יז). אמרו לו: ארונו בא. אמר להם: אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה (תלמוד בבלי מסכת כתובות קיא:א).

מכאן לומד רמב"ם (1135 – 1204): "אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין... אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא. וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר וכפר אדמתו עמו...ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו, ואף-על-פי-כן גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק" (הלכות מלכים ה:יא).

בתלמוד הירושלמי מוצאים אנו גישה פחות אידילית:

רבי בר קיריא ורבי לעזר הוון [היו] מטיילין באיסטרין [צריך להיות "איסטדין", דהיינו, האצטדיון בטבריה], ראו ארונות שבאו מחו"ל לארץ להקבר. אמר ליה רבי בר קיריא לרבי לעזר, מה הועילו אלו? קורא אני עליהם " נַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה", בחייכם, "וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי" (ירמיהו ב,ז) במיתתכם. אמר ליה, כיון שמגיעין לארץ ישראל הן נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן, דכתיב " וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (ירושלמי כלאים ט:לב(ג), כתובות יב:לה(ב), בראשית רבה (וילנא) פרשה צו).

אבן עזרא מותח ביקורת על הגישה המדרשית של חז"ל, המוציאה את הדברים מהקשרם: "ובדרש, כי הארץ תכפר בעד עמו. גם הוא נכון בטעם, רק איננו מטעם המקום". לדעתו, כוונת המלים "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" היא "שהעם יכפר על האדמה". מסקנה זו מתבקשת, לדעתו, לאור העובדה "כי 'האדמה' לשון נקבה" ולא יכולה להיות הנושא של הפועל "וְכִפֶּר".

1. לפנינו שלוש גישות לרעיון התשובה. לפי הגישה האחת, אלהים הוא מקור הכפרה. הגישה השניה מתמקדת בארץ ישראל כמקור הכפרה, ואילו הגישה השלישית תולה את הכפרה באדם. אבן עזרא מבסס את הגישה השלישית בנימוקים סינטקטיים, אך האם הביקורת היא דקדוקית בלבד?

2. האם אכן כוונת חז"ל לומר שעצם הקבורה באדמת ארץ ישראל מכפרת על עוונות? אם כן, מה הצורך בחזרה בתשובה? האם ניתן לפרש את דברי חז"ל לא כמציגים תחליף לתשובה פעילה אלא כבטוי ערכי הדומה בסגנונה המפליג לאמירות כמו: "כל העושה מצוה אחת - מטיבין לו, ומאריכין לו ימיו, ונוחל את הארץ" (משנה קידושין א:י)?

3. היות ודברי רבי בר קיריא ורבי אלעזר נאמרו בקשר למתים שנקברו בארץ, ניתן להניח שההסבר "נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן" בא להסביר את המנהג הנהוג בחו"ל. מה מבטא מנהג זה? מסופר שלאחר הלוויתו של רוה"מ יצחק רבין ז"ל, פיזר הסנטור המנוח אדוורד קנדי אדמה מקברי אחיו הנשיא ג'ון קנדי והסנטור רוברט קנדי על קברו של ראש הממשלה הנרצח. האם ניתן למצוא קשר רעיוני-ערכי בין מעשה סמלי זה לבין המנהג של הכנסת אדמת ארץ ישראל לקברי ישראל בחו"ל?

4. למעלה מהצורך ואולי באופן מעט תמוה, מסופר לנו שדברי ר' בר קיריא נאמרו עת שהוא מתהלך באצטדיון. האם יתכן שדבריו לא כוונו אל המתים בארונות אלא נועדו כביקורת עקיפה על המבקרים באצטדיון? אם כך, איך ניתן להבין את תשובת ר' לעזר? האם יתכן הסבר אחר לדו-שיח זה באצטדיון? (יצויין שבנוסף ליחס השלילי של חז"ל לתרבות הרומית בכלל, מספר יוסף בן מתיתיהו שלאחר נפילת העיר מגדל, הכניס אספסינוס את כל השבויים לאצטדיון בטבריה "וצוה להמית את הזקנים והאנשים אשר לא יצלחו למלאכה, ומספרם כאלף ומאתים...ואת יתר העם, כשלשים אלף וארבע מאות איש, מכר לעבדים..." (תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים ג, י).

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל

זמני תפילות

ראש השנה

בשבת ראש השנה, נקרא בתורה אודות לידת יצחק ובהפטרה נספר אודות לידת שמואל הנביא. רבים שאלו: מה הקשר בין קריאת התורה של ראש השנה לבין ההפטרה? ומה הקשר בין שני אלה לבין ראש השנה?

כמובן, קשר מרכזי הוא הקשר התמטי – הנושאי – של לידת בן לאשה עקרה. קשר נוסף הוא הרעיון של הקרבת בן – אם בגירוש ישמעאל או בעקדת יצחק ואם בהשאלת שמואל לה' עד עולם.

יש הקושרים את הקריאות לראש השנה דרך מרכזיות נושא הזכרון, חשיבות התפילה, וממוטיבים המצויים בנוסח התפילה, כמו "היום הרת עולם". הגמרא, במסכת ראש השנה, מוצאת קשר בין הקריאות וביניהן לחג בשימוש במלים זהות בתאור המקרים:

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, מנלן? אמר רבי אלעזר: אתיא [נלמד הדבר מגזרה שווה מהמלים] פקידה פקידה, אתיא זכירה זכירה: כתיב ברחל "ויזכר אלהים את רחל", וכתיב בחנה "ויזכרה ה'", ואתיא זכירה זכירה מראש השנה, דכתיב "שבתון זכרון תרועה". פקידה פקידה - כתיב בחנה "כי פקד ה' את חנה", וכתיב בשרה "וה' פקד את שרה (ראש השנה יא:א).

מהשימוש במלים זהות בתיאורים, לומדת הגמרא גזרה שווה לפיה שרה, רחל וחנה "נזכרו" על-ידי ה' בראש השנה - יום הזכרון. המתבונן היטב בקריאת התורה ובהפטרה ימצא גם קשרים נוספים. בשתי הפרשיות בתורה הנקראות בראש השנה מוצאים אנו את המלים "וישכם אברהם בבוקר" (בראשית כא,יד; כב,ג), ובהפטרה כתוב: "וישכמו בבקר וישתחוו" (שמואל א', א,יט). כן אודות שרה כתוב "ותהר ותלד שרה לאברהם בן" (בראשית כא,ב) ובענין חנה כתוב "ותהר חנה ותלד בן" (שמואל א',א,כ).
אמנם "וישכם" איננה מלה נדירה כל כך, וצמד המלים "ותהר ותלד" מופיע לא מעט, כמו גם השימוש במילה "נער" כדי לתאר את יצחק, ישמעאל, ושמואל ועוד אחרים. אך מילה אחת הנקראת בקריאת התורה ובהפטרה של היום הראשון של ראש השנה נדירה ביותר. המלה "להגמל" במובן של סוף תקופת ההנקה מופיעה רק חמש פעמים בתנ"ך, ואת כולן נקרא ביום הראשון של ראש השנה– פעמיים בקשר ליצחק, ושלוש פעמים בקשר לשמואל. רק יצחק ושמואל מתוארים כנגמלים.

1. אמנם כל ילד נגמל, אך התנ"ך מציין את המאורע רק בקשר ליצחק ולשמואל. למה? האם לגביהם מהווה הגמילה נקודת מפנה מיוחדת? האם לגבי שני מנהיגים אלה קיימת חשיבות מיוחדת בציון הקשר בין הבן לאמו?

2. לכאורה, יצחק נבחר כיורשו של אברהם כתוצאה מהבטחה אלהית, ושמואל נבחר כנביא ומנהיג על-ידי הקב"ה. איזה תפקיד מיוחד שימשו שרה וחנה בקביעת גורלם של בניהן? מהם הקווים הדומים בתאור הדמויות של שרה וחנה ומה מאפיין אותן? במה שונות שתי נשים אלה מהדמות הנשית הטיפוסית בתנ"ך?

3. האם קיים קשר רעיוני בין המעורבות של שרה ושל חנה בחיי בניהן לבין תפישתנו באשר לתפקידו של ה' בחיינו בראש השנה?

4. ראש השנה מאופיין בסמליות של בריאה ושל לידה, כמו באומרנו "היום הרת עולם". באיזה דרכים נוספות מבטאים ומדגישים אנו את ה"אמהות" של השכינה בראש השנה?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל

ברכות לראש השנה

לקהילה
שתהא שנת תש"ע
שנה של הגשמת חלומות
שנה של
תקווה שלום עשייה
וכמובן המון בריאות ואהבה

מכל ה לב
משפחת פיידר
-------------------------

שנה טובה!
מלאות חוויות ושמחה.

משפחת וינר

-------------------------

יודאיקה שופ

סליחות והרמת כוסית בקהילה

פרשת ניצבים-וילך

הרב פרופ' דוד גולינקין - נשיא מכון שכטר למדעי היהדות

בשבוע הבא אנו נחגוג את ראש השנה ולכן מן הראוי להתעמק בנושא התשובה. היהדות הרבנית מאמינה שה' נתן לנו את הבחירה "לחטוא" אבל הוא גם נתן לנו את האפשרות לחזור בתשובה.

רעיון הבחירה החופשית כבר הוסבר בצורה יפה בהלכות תשובה להרמב"ם (ה':ב'): "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי... וכן שאר כל בדעות, ואין לו מי שיכפהו... ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה...".

מאידך גיסא, כשם שיש לאדם היכולת לחטוא, כך יש לו היכולת לתקן את מעשיו ולחזור בתשובה. כשבן-אדם חוטא, הוא "מחטיא" את המטרות שהוצבו לו על ידי הקב"ה ותורתו; כשהוא חוזר בתשובה הוא שב אל ה' ואל מצוותיו ועל ידי כך קולע למטרות הנשגבות של היהדות. ולפיכך אמרו בפרקי אבות (ד':י"ז): "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".

ומי צריך ליזום ולבצע את תהליך התשובה? אין לנו כומר או קדוש שיסלח לנו על עוונותינו. כל יהודי חייב לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה בכוחות עצמו. וכן אנו למדים מסיפורו של אלעזר בן דורדיא (עבודה זרה י"ז ע"א) "שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה". לבסוף, רצה לחזור בתשובה. מה עשה? "הלך וישב בין שני הרים וגבעות ואמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים" והם סירבו. "אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים" והם סירבו. אמר "כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים" והם סירבו. "אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה...". כולנו דומים לאלעזר בן דורדיא. כולנו מחפשים "הר" או "גבעה" לבקש עלינו רחמים, אבל אין שליח לתשובה; בסופו של דבר הכל תלוי ברצוננו להשתפר ולחזור למוטב.

וכיצד חוזרים בתשובה? להלן חמש מדרכי התשובה המתוארות במקורותינו:

1. חרטה – "יתחרט על מעשיו הרעים ויאמר בלבבו: מה עשיתי? איך לא היה פחד אלהים לנגד עיני?" (רבינו יונה, שערי תשובה, א':י')

2. וידוי – להתוודות על חטאתינו. ואין זה מספיק לקרוא את הרשימות שבמחזור. כל אחד חייב להתוודות על חטאתיו הוא. (שולחן ערוך, אורח חיים, תר"ז: ב')

3. פיוס – ללכת לחבירו, לפייסו ולבקש סליחה ממנו עד שימחול לו. (שם, תר"ו: א')

4. עזיבת החטא – "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד". (רמב"ם, הנ"ל, ב':ב')

5. לא לחזור על החטא כשיש לו הזדמנות דומה – "איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותה, ופירש ולא עשה מפני התשובה". (שם ב':א')

לבסוף, נשאלת השאלה, מתי כדאי לחזור בתשובה? חז"ל כידוע קבעו ששעת הכושר היא בין כסה לעשור (אורח חיים תר"ג). אבל עדיף לחזור בתשובה כל יום בשנה כפי ששנינו: "רבי אליעזר אומר: ...ושוב יום אחד לפני מיתתך (אבות ב':י') "ושאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן: וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה!" (שבת קנ"ג ע"א)

יהי רצון שניקח ללב את המסר של הימים הנוראים וכתוצאה מכך יקויים בנו חזון הנביא, שאנו אומרים בסדר תשליך בראש השנה: "ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאתם" (מיכה ז': י"ט).עיון ודיון
הרב ד"ר אלכסנדר אבן חן, מרצה בכיר למחשבת ישראל במכון שכטר למדעי היהדות--->

"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יח-יט)

1. מפורסם הסיפור על תשובת הרבי מקוצק לתלמיד שלא הבין למה אלהים מסתיר את פניו. התלמיד שאל: היכן אלהים? הרבי מקוצק ענה: היכן שהאדם מאפשר לו להכנס. האם הפסוק, המצוטט כאן, תומך בדברי הרבי מקוצק או סותר את דבריו?

2. 'הסתר פנים' הוא עונש? עונש לאדם? עונש לאלהים? לשניהם?

3. למה 'כתבו לכם שיר'? האם 'שירה' תחשוף את פני האל המסתתר? האם בכוחה של שירה לשחרר את האדם מהכבלים שאינם מאפשרים לאדם לחשוף את האור האלוהי? כיצד יכולה שירה להיות 'עד'?

הרב קוק שר:
כל פעם שהלב דופק דפיקה רוחנית באמת,כל פעם שרעיון חדש ואצילי נולד,הרינו מקשיבים,כמו קול מלאך ה' דופק,נוקש על דלתי נשמתנו,מבקש שנפתח לו את פתחנו,למען יופיע אלינו בכליל הדרו.(הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות הקודש א, עמ' קסה)

4. הרמב"ם סבור שאלהים אינו 'מסתיר' את פניו. לדבריו:

'מבואר הוא ש"הסתרת הפנים" הזאת אנחנו סיבתה ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו - והוא אמרו, "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה"' (מורה נבוכים ג, נא).

לדעת הרמב"ם מוטלת על האדם אחריות מלאה על כל המתרחש בעולמנו. האדם הוא אשר מחליט לחזק או להחליש את כח תבונתו. חיזוקה של התבונה מקרבת את האדם והעולם לאלהים.
הרמב"ם גם אמר: 'בידיעת האמת מסתלקת האיבה והשנאה, ויבטלו נזקי בני אדם זה לזה' (מורה נבוכים ג, יא) במשפט זה בא לידי ביטוי חזון ההשכלה של הרמב"ם – אדם חכם הוא בהכרח אדם מוסרי. לכן, ידיעה 'תסלק' את האיבה והשנאה.

5. מה דעתכם? האם זו תמימות? אינכם מכירים 'חכמים' אכזריים ופושעים? הרמב"ם היה אומר שאלה אינם 'חכמים'. למה?
'לא בשמים הוא...כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו' {דברים ל, יב-יד).'אמר להן הקדוש ברוך הוא: בני, אם יהיו דברי תורה קרובים לכם אף אני קורא אתכם קרובי' (דברים רבה ח, ז).

6. האם פרוש הדבר שכשאין דברי תורה 'קרובים' אלהים נוטש אותנו? האם יעלה על דעת שכשבנינו לא מתנהגים כפי שהיינו רוצים ננטוש אותם?

השל אמר:

'הוא [אלהים] נותן לאדם חופש. זו מתנה מפוקפקת ביותר, אך גם החשובה ביותר מכל מה שיש לו לאדם. האדם יכול לעשות הכל. כאשר הבן הראשון של הזוג הראשון החליט לרצוח את אחיו, אמנם עשה את שעלה לרצונו לעשות. אלהים לא התערב.' (אברהם יהושע השל, חמש שיחות)

7. למה זו מתנה מפוקפקת? למה היא חשובה?

8. אלהים לא 'התערב' ומנע את הרצח. למה? האם התערבות אלוהית היתה פוגעת בחופש הניתן לאדם?

9. אפילו אם התערבות אלוהית-ניסית הייתה פוגעת בחופש הניתן לאדם, האם אין גבול? האם רצח הוא לא הגבול? האם הורים אינם חייבים למנוע מבנם לרצוח?

השל אומר, בהמשך השיחה:
'בתוך ההיסטוריה אין אלהים יכול לעשות את מלאכתו לבדו. הוא נתן לנו את החופש וכל תקוותה של הגאולה בביאת המשיח נשענת על אלהים ואדם. אנו חייבים לעזור לו. ובכל מעשה שאנו עושים, אנו מעכבים או מאיצים את בוא הגאולה.'

10. האם אלהים אינו כל-יכול?

11. האם ה'שותפות' הזו בין האדם לבין אלהים לא הוכיחה כבר את כשלונה?

12. האם האחריות שניתנה לאדם אינה גדולה מדי? האם לא הגיע הזמן לפרק את השותפות?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראלעורך רא

שבת לילדים העולים לכתה אי

כי תבוא

בפרשת כי תבוא מוצהר: "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו" (כו, יז-יח), וכן: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ" (כז, ט).

המלה "היום" חוזרת שוב ושוב כמוטיב במהלך הפרשה, ושאלה היא מה משמעותה וחשיבותה. תשובה אחת מוצאים אנו בגמרא:

ועוד פתח רבי יהודה בכבוד תורה ודרש: "הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם". וכי אותו היום נתנה תורה לישראל? והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה! אלא ללמדך: שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני (תלמוד בבלי מסכת ברכות סג:ב).

דרשתו של רבי יהודה מעלה בעיה מעניינת. דברי משה מהווים דברי פרידה אשר, על-פי המסורת, נאמרו ביום מותו, בתום ארבעים שנות נדודי בני ישראל במדבר. האם רק באותו יום נהייה ישראל לעם סגולה ועם לה'? האם לא נהייה ישראל לעם במעמד הר סיני? הסבר אחד מקבלים אנו במדרש: "שלש כריתות כרת הקב"ה כשיצאו ממצרים, אחת כשעמדו לפני הר סיני, ואחת בחורב, ואחת כאן. ולמה כרת הקדוש ברוך הוא עמהן כאן? מפני שאותו הברית שכרת עמהן בסיני בטלוה ואמרו [בחטא העגל] 'אלה אלהיך'. לפיכך חזר וכרת עמהן בחורב וקבע עליה קללה למי שחוזר בדבריו" (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ניצבים סימן ג).

ר' מאיר שמחה ב"ר שמשון קלונימוס הכהן (1843 – 1926) בפרושו 'משך חכמה' מציע הסבר נוסף לצורך בחידוש הברית: "והנה בברית הראשון קבלו טרם ששמעו המצוות [כשאמרו 'נעשה ונשמע']. והכא היה אחר שמיעת כל המצוות והעונשים. ולכך אמר 'הסכת' – חשוב היטב אם תוכל לעמוד בה, ואחר כך – 'ושמע' קבל עליך לעשותם, שעל זה מורה לשון שמיעה כידוע".

1. כפי שעולה מפרוש משך חכמה, בברית סיני הביע העם את הסכמתו מראש ואילו כאן נותן העם את הסכמתו רק לאחר שמיעת הברכות והקללות. איזה הבדלים אחרים קיימים בין שני המעמדים? איזה צורך נוסף או סיבות נוספות היו אשר חייבו את חידוש הברית?

2. האם יש חשיבות לכך שהברית האחת נעשתה לאחר יציאת מצרים ואילו האחרת לפני הכניסה לארץ ישראל? האם שתי הבריתות משקפות גישות שונות באשר למהותה של ישראל כ'עם ה'? האם העתוי השונה מלמד על שתי גישות שונות לתפקידה של ארץ ישראל כמרכיב בזהות היהודית?

3. על-פי המסורת, 'היום הזה' בו כנס משה את העם היה יום פטירת משה רבנו, כפי שמסביר רש"י בתחילת פרשת נצבים (כט,ט): "מלמד שכנסם משה לפני הקב"ה ביום מותו להכניסם בברית". איזה חשיבות ניתן ליחס למסורת זו לפיה מחדש העם את הברית עם ה' דווקא ביום פטירת משה?

4. איזה משמעות מיוחדת עשויות לקבל המלים "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (כט,ג) אם אותו היום הוא יום פטירת משה? איך 'ידעו', 'ראו' ו'שמעו' עד לאותו יום?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל