פרשת האזינו-שבת שובה

את פרשת האזינו קוראים אנו השנה ב"שבת שובה", המכונה כך על-שם ההפטרה הפותחת במלים "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" (הושע יד, ב) ונקראת בשבת שלפני יום הכפורים. הכפרה מוזכרת בפרשת האזינו בפסוק האחרון של שירת משה: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב, מג).

משמעות המלים "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" איננה ברורה דיה. התרגומים לארמית מלמדים שהכוונה היא שה' יכפר על ארצו ועל עמו. רש"י (1140 – 1105) מפנה אותנו לאמור בספר בראשית "אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי" (לב, כא) ומסביר שהכוונה היא "כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת". רשב"ם (1080 – 1174), נכדו ותלמידו של רש"י, לומד תקבולת מהמלים "דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם" ומציע שהכוונה היא "יקנח דם עמו מן האדמה על ידי שפיכת דם אויבים". אבן עזרא (1070 – 1138) מציג דעה לפיה יש לתקן את הכתוב ולהוסיף "וָו": "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ וְעַמּוֹ", ופרשנים מודרניים, כמו פרופ' אורי אלטר בתרגומו החדש לחומש, מציעים שיש אולי להחסיר "וָו": "וְכִפֶּר אַדְמָת עַמּוֹ". אחרים, כמו פרופ' יצחק אבישור בפרושו לספר דברים בסדרת עולם התנ"ך, מציעים שכוונת "כפר" היא "מחה". מסקנה זו נלמדת מהתקבולת "אַל תְּכַפֵּר עַל עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי" (ירמיהו יח, כג). על בסיס זה, ולאור הפסוק "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אלקיך דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ" (ישעיהו כה, ח) ומקורות אחרים, מוצע שיש לקרוא את המלים כך: "וְכִפֶּר אַדְמָעׂת עַמּוֹ". גישה זו, מחליפה את הקשר בין "דם" ל"אדמה" בתקבולת בין "דַם" לבין "דְמָעוׂת".

לעומת גישות אלה, המבקשות לעמוד על הפשט מתוך ההקשר, הבינו חז"ל את המלה "כפר" במשמעות של נקיון מחטא ודרשו שהאדמה מכפרת על העוונות. כך, לדוגמא:

אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר: "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן" (ישעיהו לג, כד)... אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל – כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא [כאן]: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" (שמות כ, כ), וכתיב התם [שם]: " וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב, מג). עולא הוה רגיל דהוה סליק לארץ ישראל [היה רגיל לעלות לארץ מפעם לפעם], נח נפשיה [נפטר] בחוץ לארץ. אתו אמרו ליה [באו ואמרו לו] לרבי אלעזר. אמר [רבי אלעזר]: אנת [אתה] עולא "עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת!" (עמוס ז, יז). אמרו לו: ארונו בא. אמר להם: אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה (תלמוד בבלי מסכת כתובות קיא:א).

מכאן לומד רמב"ם (1135 – 1204): "אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין... אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא. וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר וכפר אדמתו עמו...ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו, ואף-על-פי-כן גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק" (הלכות מלכים ה:יא).

בתלמוד הירושלמי מוצאים אנו גישה פחות אידילית:

רבי בר קיריא ורבי לעזר הוון [היו] מטיילין באיסטרין [צריך להיות "איסטדין", דהיינו, האצטדיון בטבריה], ראו ארונות שבאו מחו"ל לארץ להקבר. אמר ליה רבי בר קיריא לרבי לעזר, מה הועילו אלו? קורא אני עליהם " נַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה", בחייכם, "וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי" (ירמיהו ב,ז) במיתתכם. אמר ליה, כיון שמגיעין לארץ ישראל הן נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן, דכתיב " וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (ירושלמי כלאים ט:לב(ג), כתובות יב:לה(ב), בראשית רבה (וילנא) פרשה צו).

אבן עזרא מותח ביקורת על הגישה המדרשית של חז"ל, המוציאה את הדברים מהקשרם: "ובדרש, כי הארץ תכפר בעד עמו. גם הוא נכון בטעם, רק איננו מטעם המקום". לדעתו, כוונת המלים "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" היא "שהעם יכפר על האדמה". מסקנה זו מתבקשת, לדעתו, לאור העובדה "כי 'האדמה' לשון נקבה" ולא יכולה להיות הנושא של הפועל "וְכִפֶּר".

1. לפנינו שלוש גישות לרעיון התשובה. לפי הגישה האחת, אלהים הוא מקור הכפרה. הגישה השניה מתמקדת בארץ ישראל כמקור הכפרה, ואילו הגישה השלישית תולה את הכפרה באדם. אבן עזרא מבסס את הגישה השלישית בנימוקים סינטקטיים, אך האם הביקורת היא דקדוקית בלבד?

2. האם אכן כוונת חז"ל לומר שעצם הקבורה באדמת ארץ ישראל מכפרת על עוונות? אם כן, מה הצורך בחזרה בתשובה? האם ניתן לפרש את דברי חז"ל לא כמציגים תחליף לתשובה פעילה אלא כבטוי ערכי הדומה בסגנונה המפליג לאמירות כמו: "כל העושה מצוה אחת - מטיבין לו, ומאריכין לו ימיו, ונוחל את הארץ" (משנה קידושין א:י)?

3. היות ודברי רבי בר קיריא ורבי אלעזר נאמרו בקשר למתים שנקברו בארץ, ניתן להניח שההסבר "נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן" בא להסביר את המנהג הנהוג בחו"ל. מה מבטא מנהג זה? מסופר שלאחר הלוויתו של רוה"מ יצחק רבין ז"ל, פיזר הסנטור המנוח אדוורד קנדי אדמה מקברי אחיו הנשיא ג'ון קנדי והסנטור רוברט קנדי על קברו של ראש הממשלה הנרצח. האם ניתן למצוא קשר רעיוני-ערכי בין מעשה סמלי זה לבין המנהג של הכנסת אדמת ארץ ישראל לקברי ישראל בחו"ל?

4. למעלה מהצורך ואולי באופן מעט תמוה, מסופר לנו שדברי ר' בר קיריא נאמרו עת שהוא מתהלך באצטדיון. האם יתכן שדבריו לא כוונו אל המתים בארונות אלא נועדו כביקורת עקיפה על המבקרים באצטדיון? אם כך, איך ניתן להבין את תשובת ר' לעזר? האם יתכן הסבר אחר לדו-שיח זה באצטדיון? (יצויין שבנוסף ליחס השלילי של חז"ל לתרבות הרומית בכלל, מספר יוסף בן מתיתיהו שלאחר נפילת העיר מגדל, הכניס אספסינוס את כל השבויים לאצטדיון בטבריה "וצוה להמית את הזקנים והאנשים אשר לא יצלחו למלאכה, ומספרם כאלף ומאתים...ואת יתר העם, כשלשים אלף וארבע מאות איש, מכר לעבדים..." (תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים ג, י).

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל