בא

פרשת בא מביאה אותנו לשלוש המכות האחרונות, ושלושתן קשורות בחשך. אודות מכת הארבה כתוב: "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ" (שמות י, טו)

. לאחר מכן, "וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (י, כב-כג). בסוף "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (יב, כט).

מהו החשך? מה תפקידו ומה משמעותו?

יש מפרשים המתייחסים לייחודו של 'חשך מצרים'. הפסוק מדבר על "חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה", חושך מיוחד המכונה על-ידי רשב"ם (צרפת, 1080(?)-1158(?)) כ-"חשך גדול", ואשר סבו רש"י (צרפת, 1040-1105) תאר כ-"חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו אותן שלשת ימים. ועוד שלשת ימים אחרים חשך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו. יושב אין יכול לעמוד, ועומד אין יכול לישב". אל אופיו המיוחד של חושך מצרים, מתייחס גם הספר החיצוני מהמאה הראשונה חכמת שלמה: "האש חדלה להאיר להם, ונוגה הכוכבים לא הגיה חשכם" (יז, ו). אך, לעומת אלה, לא ראה אבן עזרא (ספרד, 1092-1167) כל יוצא דופן בחושך: "והנה בים אוקינוס יבא חשך עב, שלא יוכל אדם להפריש בין יום ובין לילה, ויעמוד זה לפעמים חמשה ימים. ואני הייתי שם פעמים רבות."

פרשנים אחרים, כמו ר' יוסף צבי הערץ (ארה"ב, אנגליה, 1872-1946) בפירושו לחומש, וד"ר פנינה פלר, מקשרים את החושך לאלילי מצרים, ולפגיעה בסדרי העולם. "חשיבות אל השמש היתה רבה כל-כך עד כי המלך המצרי ראה את עצמו כבנו של רע" (פלר, יציאת מצרים – מציאות או דמיון, 98). דרך החושך, מכניע אלהי ישראל את אל השמש "רע" - אל הבריאה המצרי.

גישה אחרת רואה בחושך, ובכל מכות מצרים, עונש של מידה כנגד מידה. כך בספר חכמת שלמה, החושך מעניש את מצרים על חושך השעבוד של העם אשר תפקידו להביא את אור התורה לעולם: "כמשפט נעדר המאור לאלה להיכלא בחשכת לילה. יען כי-כלאו בניך, אשר על-ידם תינתן התורה לאות עולם" (יח, ד-ה).

לעומת גישות אלה, מציג המדרש הסבר מפתיע למכת החושך, הסבר העומד לכאורה אף בסתירה לפשוטו של מקרא. לפי גישה זו, מכת החושך שימשה כיסוי להמתת רשעי ישראל, ולקבורתם בסתר:
...לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצריים והיה להן שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת, אמר הקב"ה: אם אביא עליהן מכה בפרהסיא וימותו, יאמרו המצריים כשם שעבר עלינו כך עבר עליהן. לפיכך הביא על המצריים את החשך ג' ימים כדי שיהיו קוברין מתיהם ולא יהיו רואין אותן שונאיהם... (שמות רבה (וילנא) פרשה יד).

1. האם, לדעת בעל המדרש, עיקר חטאם של ה-'פושעים' היה בשיתוף פעולה עם המצרים או שמא ברצונם להישאר במצרים?

2. המדרש המוצג בהגדת הפסח כפרשת 'ארבעת הבנים' מבוסס על פסוקים בפרשת בא. בתשובת האב לבן הרשע, נאמר: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שמות יג, ח). לי – ולא לו. אילו היה שם, לא היה נגאל". מה חטאו של הבן הרשע? האם יש קשר בין חטאו של הבן הרשע ש-"לא היה נגאל" לבין חטאם של ה-'פושעים' במדרש? למה, כפי שמציין ד"ר יהושע קולפ בפירושו להגדה, מוצג בן זה לפי אופיו (רשע) כאשר יתר הבנים מתוארים על-פי כישוריהם האינטלקטואליים (Kulp, The Schechter Haggadah)?.

3. ד"ר פנינה פלר מצביעה על הקבלה בין המכות לבין סיפור הבריאה (פלר, ע' 104). עשר המכות סותרות והורסות את הבריאה. אך לשם ההקבלה, עלינו לקבץ מספר מכות יחד ולשנות את סדרן. לשינויים כאלה עדים אנו בספר תהלים. מזמור עח (מד-נא) מונה רק שבע מכות בלבד, ובמזמור קה (כח-לו) רק שמונה מכות, כאשר בשניהם שונה סדר המכות מסדרן בספר שמות. האם יש חשיבות למספר עצמו, או האם חשיבותו תלוי בסמליות שבו? האם יתכן שההבדלים נובעים לא מהיסטוריה שונה אלא מסמליות שונה, למשל עשר מכות המקבילות לעשר דברות, לעומת שבע מכות המקבילות לשבעת ימי הבריאה?

עיוני שבת יוצא לאור על ידי בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל